לאחר תיאור מפלתם של הרשעים כמוץ הנידף ברוח, עולה תמיהה גדולה על המהומה וההתקוממות הרועשת של אומות העולם נגד ה' ונגד העם הנבחר. הפרשנים מסכימים כי מזמור זה קשור באופן הדוק למזמור הראשון בספר, ויש אף שראו בהם מזמור אחד העוסק בנושא משותף [רד"ק, מאירי, אלשיך, מלבי"ם]. עם זאת, מיקומו של המזמור אינו מעיד על סדר כרונולוגי, שכן פרקי תהלים לא נכתבו על פי סדר התרחשות המאורעות ההיסטוריים [רד"ק, מאירי].
במוקד הפירוש עומדת השאלה על מי נסוב המזמור ומי הם אותם מורדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, על דרך הפשט, היא שהדברים מכוונים כלפי דוד המלך בתחילת מלכותו. כאשר שמעו הפלשתים כי דוד נמשח למלך, הם התקבצו ועלו להילחם בו, ועל רקע ניצחונותיו עליהם חובר המזמור [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
מנגד, על פי מדרשי חז"ל, המזמור צופה פני עתיד ומכוון אל מלך המשיח ואל מלחמת גוג ומגוג, שבה יתקבצו האומות להילחם בה' ובמשיחו, אירוע שיגרום אפילו לגרים לנטוש את מצוותיהם מתוך פחד [תורה תמימה, רש"י, אבן עזרא]. גישה נוספת לוקחת את הדברים למישור הרוחני, ומסבירה כי הפנייה היא כלפי שרי האומות שלמעלה, במטרה להכניעם ובכך להפיל פחד על האומות הלוחמות שלמטה [חומת אנך].
מעבר להקשר ההיסטורי או העתידי, עולה כאן פליאה פילוסופית ואמונית: מדוע אנשים שזכו להצלחה חומרית בעולם הזה משתמשים בה כדי לפרוק עול שמים ולזלזל באדם השלם והחכם? [מאירי]. יתרה מכך, המזמור מבטא השתאות על סבלנותו העצומה של ה', המאריך אפו וסובל את דברי ההבל והחילול של האומות המתקבצות נגדו [אלשיך]. הרי קיומן של האומות תלוי אך ורק בכך שיעבדו את ה' ויקבלו את מלכותו, ואם כן, לשם מה המרד? [מלבי"ם].
בביאור המילים לָּמָּה רָגְשׁוּ, הפרשנים מסבירים כי מדובר בהתקבצות של המון רב, רועש וסוער [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ, מאירי]. השאלה "למה" מבטאת פליאה: מדוע להם להתקבץ ולטרוח, כאשר ברור שמעשיהם לא יעזרו ולא יועילו להם כלל? [מצודת דוד].
באשר לכפילות של גּוֹיִם ולְאֻמִּים, בעוד שחלק מהפרשנים רואים בהן מילים נרדפות שמשמעותן אומות [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון], יש מי שמצביע על הבדל מהותי ביניהן: גּוֹיִם מתאר התאגדות לאומית-פוליטית, ואילו לְאֻמִּים מתאר התאגדות על בסיס דת משותפת. לפיכך, ה"גויים" רועשים ומורדים מבחינה מדינית נגד שלטון בית דוד, בעוד ה"לאומים" הוגים מחשבות כנגד הדת ומצוות ה' [מלבי"ם].
את המילים יֶהְגּוּ־רִיק מבארים הפרשנים כדיבור, תכנון בלב והגיית דברים שאין בהם כל ממש [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ]. ייתכן שבעקבות ניצחונות צבאיים בעבר הם מדברים כעת בגאווה וביוהרה [רד"ק], אך כל תוכניותיהם ודיבוריהם הם הבל, ואין בסופם כלום [רד"ק, שטיינזלץ, מאירי].