בעקבות הקרבה המיוחדת והכרזת ה׳ על המלך כבנו, מציע כעת ה׳ למלך הצעה של שלטון נרחב על העמים. מתוך מערכת היחסים הזו, כשם שדרכו של אב להעניק נחלה לבנו [אבן עזרא], ה׳ פונה אל המלך ומזמין אותו פשוט לבקש את מבוקשו, והוא ייענה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בקשה זו מכוונת לכך שהמלך יבקש לרשת את האומות תחתיו ולא יבקש את השמדתן, ובכך ימשיך את מורשתו של אברהם [אלשיך]. מנגד, יש הרואים בהזמנה שְׁאַל מִמֶּנִּי הוראה מעשית ותמידית: על המלך להתפלל אל ה׳ בכל עת שבה הוא יוצא להילחם באויביו [רש"י].
ההבטחה וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ משמעה ששלטון המלך יקיף עמים רבים [ביאור שטיינזלץ]. הבטחה זו התממשה באופן היסטורי בימי דוד המלך, כאשר ה׳ הכרית את אויביו, עשה לו שם גדול בעולם, והפך עמים שונים לעבדיו תוך הטלת פחדו על כלל האומות [רד"ק, מאירי].
הפסוק משתמש בשני מונחים שונים לתיאור השליטה: נַחֲלָתֶךָ לעומת וַאֲחֻזָּתְךָ. ההבדל ביניהם הוא ש"נחלה" מבטאת זכות של ירושת אבות, אך ייתכן מצב שבו אדם מקבל נחלה מבלי שהוא שולט בה בפועל. משום כך מוסיף הפסוק את המילה "אחוזה", המבטאת את התפיסה וההחזקה הפיזית והמעשית של הארץ בידיו של המלך [מלבי"ם].
גבולות השלטון המובטח יגיעו עד אַפְסֵי־אָרֶץ, כלומר עד קצוות הארץ [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. המילה "אפסי" נגזרת מלשון אפס, סוף וכליון, שכן בקצה הארץ נראה כאילו האדמה מסתיימת וכלה [מצודת ציון], והכוונה היא למקומות הנידחים ביותר המנותקים ממקום יישוב [אבן עזרא].