המרד נגד ההנהגה האלוהית אינו מסתכם רק בהמון העם הרועש, אלא עולה שלב ומגיע אל החלונות הגבוהים ביותר. פסוק זה ממשיך את התמיהה מהפסוק הקודם, ושואל מדוע המנהיגים והשרים מתאגדים בעצה אחת כדי למרוד [מצודת דוד, מלבי"ם].
הפרשנים חלוקים בשאלת זהותם של אותם מַלְכֵי־אֶרֶץ. הגישה ההיסטורית מזהה אותם עם סרני הפלשתים שהתאחדו כדי להילחם בדוד המלך. אף שאינם מלכים של ממש, הכתוב מכנה אותם כך בשל גאוותם הרבה, וייתכן שאף הצטרפו אליהם מלכים מגויים אחרים [רד"ק, מאירי]. מנגד, ישנה גישה הרואה בפסוק נבואה לעתיד לבוא, המתארת את מלחמת גוג ומגוג שבה יתאגדו אומות העולם נגד ה' ונגד מלך המשיח [אלשיך, אבן עזרא].
לצידם של המלכים ניצבים הרוֹזְנִים, שהם השרים, המושלים או שרי העצה הממונים על סודות המלכות [מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם]. פעולתם מתוארת במילה נוֹסְדוּ, אשר מתפרשת בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה: הפירוש הראשון קושר את המילה למושג "סוד", כלומר השרים מתכנסים וממתיקים סוד יחד כדי שמזימתם לא תתגלה [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא]. הפירוש השני גוזר את המילה מ"יסוד", שכן העצה והתכנון הם היסוד שעליו נבנה המעשה בפועל, ממש כשם שיסודות מחזיקים בניין [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא].
מטרת ההתאגדות היא לצאת עַל־ה' וְעַל־מְשִׁיחוֹ. מאחר שאומות העולם יודעות שדוד נמשח למלך על פי ציווי ה' בידי שמואל הנביא, הרי שיציאה למלחמה נגד המלך המייצג את הקשר לאלוהים, משמעותה המיידית היא פריקת עולו של ה' [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ].
מרד כפול זה מתבטא בשני מישורים: התקוממות נגד ה' מבחינה דתית ורוחנית, והתקוממות פוליטית נגד שלטונו של משיחו [מלבי"ם]. מבחינה רעיונית ומעשית, המרד בה' הוא למעשה יציאה נגד שיקול הדעת והשכל הישר שהטביע הבורא באדם, בעוד שהמרד במשיח מתבטא בסירוב לסור למשמעתו ולהעלות לו מס [אבן עזרא].