מול המולת הגויים ומזימותיהם של מלכי הארץ, בוקעת מן הפסוק הכרזה אלוהית נחרצת וחד משמעית. זוהי תשובתו הניצחת של ה' למורדים, המעמידה אותם על מקומם ומבהירה היכן נמצאת עוצמת השלטון האמיתית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר בפסוק הוא ה' בעצמו, הפונה אל האומות המורדות. המילה וַאֲנִי נועדה להביע ניגוד חריף וסתירה למחשבותיהם של המורדים [מצודת ציון, מלבי"ם]. ה' מציב בפניהם אתגר ישיר: כיצד אתם מעלים בדעתכם לעקור את מלכות בית דוד, בעוד שאני הוא זה שהמשלתי אותו? נראה כעת דברו של מי יקום, שלכם או שלי [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, קיימת דעה ייחודית ולפיה הדובר בפסוק הוא דוד המלך עצמו, המכריז כיצד אויביו חושבים להפילו, בעוד שהוא כעבד ה' ייחד ורומם את מלכותו של האל על הר ציון [מאירי].
הפועל נָסַכְתִּי מתפרש על ידי הפרשנים בשני רבדים משלימים. ברובד השלטוני, משמעותו מינוי לגדולה, שררה וממשלה, מלשון "נסיך" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי]. ברובד המעשי, המילה מבטאת משיחה, שכן היו נוסכים שמן על ראשו של המלך לאות גדולה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פרשנות עמוקה יותר מדייקת בבחירת המילה "נסיך" תחת "מלך", ומסבירה כי ה' מינה את דוד לדרגת שר הכפוף לו, ולא כשליט מוחלט על כל העולם שיכלה את כל האומות. זאת משום שה' צפה את חורבן המקדש העתידי, שבעקבותיו נגזר על אומות העולם למשול בישראל [אלשיך].
כאשר ה' קורא לדוד מַלְכִּי, הכוונה היא "המלך שלי" – המלך שאני בעצמי המלכתי ושמיועד לעבודתי, בניגוד למשמעות הרגילה שבה אדם קורא לה' "מלכי" במשמעות של "השולט עליי" [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. יש הרואים בביטוי זה רמז לא רק לדוד עצמו, אלא גם למלך המשיח העתידי [אבן עזרא].
ההתמקדות במקום השלטון, עַל־צִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי, אינה מקרית. האומות והפלשתים התאספו להילחם בדוד דווקא מיד לאחר שכבש את מצודת ציון, ולכן ה' מדגיש כי זהו המקום שבו בחר לבסס את מלכותו [רד"ק]. בנוסף, השימוש במילה "הר" טומן בחובו רמז נבואי לחורבן הבית הראשון, שכן אברהם אבינו קרא למקום המקדש "הר" מתוך ראיית העתיד שבו ההר יישאר שמם [אלשיך].