לאחר תיאור מזימותיהם של הגויים, הפנייה כעת משנה כיוון והופכת לקריאת אזהרה והתעוררות ישירה למנהיגי האומות. זוהי דרישה להכיר בשלטון האלוהי בטרם יהיה מאוחר מדי. רוב הפרשנים מסכימים כי דוד מדבר כאן אל מלכי האויב שבאו להילחם בו, ומבהיר להם כי שלטונו ניתן לו מאת ה', ולכן כל ניסיון לבטל את המעשה האלוהי ולהילחם במשיח ה' נידון לכישלון.
עצם הפנייה אל המלכים אינה מובנת מאליה. נביאי ישראל, בהיותם אנשי רחמים, מוכיחים את אומות העולם כדי להשיבם מדרכם הרעה, שכן ה' פושט ידו לקבל את שובם של הרשעים כשם שהוא מקבל את הצדיקים [רש"י]. מאחר שהכוח להכרית את האומות נמצא בידי דוד, הוא קורא להם שלא להמתין עד לאובדנם, אלא להתפכח [מלבי"ם]. גישה ייחודית מרחיבה את משמעות הפסוק מעבר לזמנו של דוד, ורואה בו אזהרה היסטורית למעצמות שישעבדו את ישראל בגלות. לפי גישה זו, המלכים מוזהרים שלא להכביד את עולם ולגזור גזירות רעות מדי על ישראל, פן ייענשו בעצמם [אלשיך].
הקריאה וְעַתָּה נובעת מכך שההבטחה האלוהית לדוד כבר מבוססת, ולכן זהו הזמן לשנות גישה ולחדול מדיבורים מרדניים [מצודת דוד, מלבי"ם]. דוד פונה אל המְלָכִים, שהם מלכי הארץ [אבן עזרא], וקורא להם: הַשְׂכִּילוּ – התכוננו, הפעילו את השכל ודעו כי אינכם יכולים לבטל את רצון ה' [רד"ק, מאירי]. קריאה זו להשכלה עומדת בניגוד מוחלט למרידה בה' שתוארה בתחילת המזמור [אבן עזרא], ויש בה דרישה לקבל את האמת מתוך הבנה ואהבה [מלבי"ם].
לצד ההבנה השכלית, מופיעה קריאה נוספת: הִוָּסְרוּ, כלומר קבלו מוסר ותוכחה, ואל תנהגו בגאווה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. קבלת מוסר זו נובעת מיראת העונש העתידי [מלבי"ם], והיא מהווה היפוך אירוני לכוונתם הקודמת של הגויים לנתק את עול ה' שנקרא קודם לכן "מוסרותימו" [אבן עזרא]. אזהרה כפולה זו מופנית גם כלפי שֹׁפְטֵי אָרֶץ, שהם הרוזנים ושליטי האומות [אבן עזרא].