מול מזימותיהם של הגויים המנסים למרוד בה', מתאר הפסוק את תגובתו של ה' בלשון הווה, המעידה על פעולה מתמשכת [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי התיאור שבו ה' שוחק ולועג הוא על דרך המשל ולשון בני אדם; זהו ביטוי הממחיש כיצד אדם מגיב כלפי מי שמנסה לבוז לו, אך למעשה אינו נחשב בעיניו לכלום, שכן תוכניותיהם של הגויים הן הבל ונדונות לכישלון [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם מתפרש בכמה אופנים. מצד אחד, הישיבה בשמים מסמלת קיום נצחי ועומד לעד, בניגוד לבני האדם שעל הארץ [רד"ק]. מצד שני, יש בכך המחשה של עליונות מוחלטת; הרי אפילו אדם חלש הנמצא למעלה נחשב לגיבור ביחס למי שנמצא למטה, קל וחומר בורא עולם [מצודת דוד].
הפסוק משתמש בשני פעלים, יִשְׂחָק וכן יִלְעַג, וכופל את הרעיון במילים שונות [מצודת דוד]. עם זאת, ישנו הבדל בין הפעלים: בעוד ששחוק יכול להיות גם מתוך שמחה, הלעג הוא תמיד מכוון ומהווה דרגה חמורה יותר של זלזול [מלבי"ם]. המילה לָמוֹ פירושה להם, כלומר עליהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
עולה השאלה מדוע ה' מסתפק בשחוק ובלעג ואינו מעניש את הרשעים מיד. על כך מוסבר כי השחוק עצמו טומן בחובו את העונש. בניגוד לכעס, שבו ניכרת תגובה ישירה, השחוק יוצר אשליה שה' אינו מקפיד או משגיח. הרשעים צוברים ביטחון מדומה, אך למעשה השחוק האלוהי מכין להם בושה, כלימה ועונש פתאומי וקשה שיבוא עליהם כאשר תתמלא סאתם [מלבי"ם, תורה תמימה].
רובד נוסף בפירוש הפסוק מתמקד בחלוקה לשני שמות ותארים של ה', המייצגים שתי הנהגות. החלק הראשון, יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם, מייצג מצב שבו ה' נראה כמסתיר פנים וכביכול סילק את שכינתו למרום. אולם החלק השני משתמש בשם אֲדֹנָי, המייצג את השכינה ואת אדנותו של ה' בארץ. שם זה בא ללמד שהשכינה מעולם לא עזבה את ישראל גם בגלותם, והיא זו שלועגת לגויים החושבים שהצליחו לנתק את הקשר בין ה' לעמו [אלשיך, חומת אנך, מלבי"ם].