כאשר הגויים ממתיקים סוד, מתייעצים יחד ומפגינים גאווה בניסיון למרוד ולפרוק את עול מלכות בית דוד, ה' מגיב למעשיהם פתאום [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להבין את הפסוק כפשוטו: יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ משמעו שה' ידבר אליהם או עליהם, כאשר המילה אֵלֵימוֹ היא צורה נרדפת למילה "אליהם" [רש"י, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. ה' פונה אליהם בְאַפּוֹ, כלומר בכעסו, וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ – הוא יכה אותם בבהלה ופחד [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
הפרשנים מציעים דרכים שונות להבנת מהות הדיבור והכעס האלוהי. יש המסבירים כי הדיבור עצמו הוא שליחת הכעס והעונש, כדוגמת מסירת האויבים בידי דוד המלך [רד"ק, מאירי]. אחרים עומדים על ההבדל שבין אַפּוֹ לבין חֲרוֹנוֹ: ה"אף" הוא הכעס עצמו, ואילו ה"חרון" הוא הפעולה הבוערת של הכעס שמותירה רושם ופוגעת בהם בפועל [מלבי"ם]. זווית ייחודית נוספת מציעה שה' אינו צריך להילחם בהם בעצמו, אלא הוא משלח בהם מלאכי חבלה, כאשר "אף" ו"חרון" הם למעשה שמותיהם של המשחיתים הנשלחים לעורר בהם פחד [אלשיך].
מנגד, קיימת גישה פרשנית חלופית המעניקה למילים יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ משמעות קשה והרסנית יותר. לפי פירוש זה, המילה יְדַבֵּר אינה קשורה לדיבור, אלא נגזרת מהמילה "דֶּבֶר", ומשמעותה הרג, השמדה ומוות. במקביל, המילה אֵלֵימוֹ אינה "אליהם", אלא מתייחסת ל"אֵילֵי הארץ" – האנשים החזקים ותקיפי הארץ [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לפיכך, הפסוק מתאר השמדה של המנהיגים החזקים. עם זאת, פרשנים בולטים דוחים את הפירוש הזה מסיבות דקדוקיות, וקובעים כי הפירוש הראשון, שלפיו מדובר בדיבור ממשי, הוא הפירוש הנכון [אבן עזרא, רד"ק].