תהלים, פרק ס״ג, פסוק א׳

תארו לעצמכם שאתם נמצאים במקום ממש לא נעים וקשה, אבל בכל זאת מצליחים להרגיש שמחה ותקווה בלב. זה בדיוק מה שקרה לדוד. דוד נאלץ לברוח ולהסתתר מפני שאול המלך, והגיע אל בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. זו הייתה סביבה קשה מאוד, דוד היה מוקף באויבים שחיפשו אותו וחסרו לו דברים בסיסיים. אבל במקום לפחד או להתלונן על הקושי, דוד הרגיש משהו אחר לגמרי. המצב הקשה רק חיזק את האמונה שלו, והוא הרגיש געגוע עצום לה'. הוא כל כך רצה להיות קרוב אל ארון הברית, אבל לא יכול היה לגשת אליו כי היה חייב להמשיך להסתתר. אדם שבורח בדרך כלל אומר תפילה עצובה, אבל דוד בוחר לקרוא לתפילה שלו מִזְמוֹר, שזהו שיר של שבח ותודה. הסיבה לכך היא שדוד היה אסיר תודה על כך שהוא עדיין נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל ולא נאלץ לברוח לארץ אחרת. הוא ידע שכל עוד הוא בארץ ישראל, אפילו במדבר שומם, הוא נמצא תחת ההשגחה והשמירה של ה'. מכאן אנחנו לומדים דבר מדהים: כאשר הלב והנפש של אדם מחוברים באמת לה', הוא מסוגל לשמוח ולשיר גם כשהגוף שלו עובר תקופה של צער וקושי.