תהלים, פרק פ״ז, פסוק ד׳

הבדל מהותי ניצב בין מעצמות העולם העתיק לבין מעלתה הייחודית של ציון, כאשר ה' או המשורר פונים לאהובים ולמכרים, לְיֹדְעָי, ומכריזים אַזְכִּיר את האומות הגאות כמצרים, המכונה רַהַב, וּבָבֶל, וכן הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצֹר עִם־כּוּשׁ. בניגוד לציון שופעת החכמים, באומות אלו אדם חכם הוא נדיר כל כך, עד שמצביעים עליו בפליאה ואומרים זֶה יֻלַּד־שָׁם. פער זה נובע מכך שבאומות העולם האדם הפרטי בטל בתוך הכלל, לעומת ציון שבה כל יחיד הוא חיוני ומשלים את האומה. במבט אל ימי קיבוץ גלויות, ה' מזכיר מדינות אלו כדי שיחפשו וישיבו את ישראל מן הגלות. למרות השהות הארוכה בארצות זרות, זהותו של עם ישראל לא נטמעה אלא נשמרה זכה, כאילו כל אחד מהם יֻלַּד־שָׁם, בירושלים.