יחזקאל, פרק ו׳, פסוק י״א

נביא ה' מצטווה להמחיש את החורבן הקרב באמצעות מחוות גוף המבטאות כאב וזעם על חטאי העם. הוא נדרש לעשות זאת על ידי הציווי הַכֵּה בְכַפְּךָ, כלומר להכות כף אל כף כאות אבל או להכות על ירכו בצער, וכן וּרְקַע בְּרַגְלְךָ, לבעוט בחוזקה ולשטח את העפר תחתיו מתוך סערת רגשות. לצד פעולות אלו עליו לזעוק וֶאֱמָר־אָח, שהיא קריאת יגון ואבוי, ויש המפרשים אותה דווקא כקריאת שמחה על משפט הצדק שייעשה בחוטאים. הזעקה מופנית אֶל כָּל־תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת, כלומר אל התועבות הרעות של בית ישראל, שהן הסיבה לכך שאֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ וימצאו את מותם במלחמה, ברעב ובמגפה.