נביא ה' מצטווה להמחיש את עוצמת החורבן הקרב באמצעות פעולות גופניות דרמטיות וקריאות רגשיות עזות. מחוות גוף אלו נועדו לבטא התפרצות של כאב, אבל וכעס לנוכח חטאיו החמורים של העם והעונש הכבד הצפוי לו.
הציווי הַכֵּה בְכַפְּךָ מתפרש כהכאת כף אל כף, בדומה לתנועותיהן של נשים מקוננות [מצודת דוד, אברבנאל], או כהכאת הכף על הירך לאות צער [רד"ק, אברבנאל]. יחד עם זאת נדרש הנביא לעשות פעולה של וּרְקַע בְּרַגְלְךָ, כלומר להכות בחוזקה ולבעוט ברגלו על הארץ. משמעות המילה היא רידוד ושטיחה, כביכול הנביא משטח ומרדד את העפר והטיט תחתיו מתוך סערת רגשות וזעם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
לצד הפעולות הפיזיות, נצטווה הנביא להשמיע קול: וֶאֱמָר־אָח. רוב המפרשים מסכימים כי זוהי זעקת יגון, קינה וצער, בדומה לקריאה "אוי" או "אבוי" [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה דווקא כלשון שמחה, בדומה לקריאה "האח". לפי גישה זו, הנביא אכן מכה בכפיו ורוקע ברגליו מתוך כעס על החטאים, אך קורא בשמחה על כך שה' יעשה משפט צדק ויעניש את החוטאים [מלבי"ם].
הזעקה מופנית אֶל כָּל־תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת, צירוף מילים שהוא בסמיכות ומשמעותו "התועבות הרעות" של בית ישראל [רד"ק, מלבי"ם]. תועבות אלו הן הסיבה הישירה לכך שאֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ – כעונש על מעשיהם הרעים, ישראל עתידים למצוא את מותם במלחמה, ברעב ובמגפה [רד"ק, אברבנאל].