לאחר החורבן והגלות, מתעורר בקרב הניצולים תהליך נפשי ורוחני עמוק של חשבון נפש. הרחק בארץ שבים, מתוך השבר, מתחילה צמיחתה של תודעה חדשה המלווה בחרטה כואבת.
ההתעוררות נפתחת בהבטחה וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי. הפליטים שיישארו בגלות יתעשתו ויזכרו בה', כאשר [רש"י] מדגיש כי הם ייזכרו בחסדו וברחמיו של ה', שהיה מרחם עליהם ומאריך אפו כלפיהם אף בעודם חוטאים בארצם.
ההתמודדות המרכזית בכתוב נסובה סביב הביטוי אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה וכן וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת. הפרשנים מסבירים כי המילה הַזּוֹנֶה מתארת סטייה מדרך הצניעות והתרחקות מה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר הלב והעיניים מתוארים כסרסורי החטא, שכן העין רואה והלב חומד [מלבי"ם].
באשר למשמעות המילה נִשְׁבַּרְתִּי, עולות בקרב הפרשנים שלוש גישות מקיפות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כעצב ושברון רוח כביכול של ה' עצמו. ה' נעצב מלבם הסר מעליו, והמילה אֶת מתפרשת כאן במשמעות של "מן", כלומר ה' נשבר מלבם [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. [רש"י] מוסיף לכך נדבך של ענווה, ומסביר שה' כביכול נכנע אצלם, ועל אף שלבם זנה, הוא המשיך לבקש מהם לשוב אליו דרך הנביאים, אך הם סירבו [חומת אנך].
הגישה השנייה רואה בכך פעולה אקטיבית של ה'. ה' הוא ששבר את לבם ואת עיניהם, כדי שבעת שברם יחדלו מלתור אחר יצריהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית משלבת בין השתיים ומציגה תמונה של כאב משותף. ה' אכן שובר את לבם, אך כביכול גם לבו שלו נשבר יחד עם שברון לבם, בבחינת השתתפות בצרתם [מלבי"ם].
בעקבות ההכרה הזו, מתוארת תגובתם הנפשית: וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם אֶל הָרָעוֹת. המילה וְנָקֹטּוּ (משורש ק.ט.ט) זוכה לשני פירושים מרכזיים. הגישה הרווחת מסבירה זאת מלשון קטטה ומריבה פנימית. הגולים ימאסו בעצמם, יתביישו, יתחרטו ויתקוטטו עם עצמם על כך שלא שמעו בקול ה' [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון כריתה, כלומר הם ישפטו את עצמם כמי שראויים להיכרת ולהישמד [רד"ק, מצודת דוד].
בסופו של התהליך, המילה אֶל משמשת כאן במשמעות של "על" או "בעבור" [רד"ק, מצודת ציון]. הפליטים יבינו את פשר החורבן ויכירו בכך שהם עצמם, במו ידיהם ובתועבותיהם, הביאו עליהם את כל הרעות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].