תארו לעצמכם שעשיתם טעות גדולה, משהו שפגע במישהו שאתם מאוד אוהבים. לפעמים לוקח קצת זמן להבין את זה, אבל פתאום, כשאתם רחוקים וחושבים על מה שקרה, אתם מתחילים להרגיש חרטה עמוקה בלב. בני ישראל נמצאים כעת רחוק מהבית, בארץ זרה. אחרי כל מה שעברו, האנשים שניצלו מתחילים לחשוב על המעשים שלהם.
פתאום הם מקיימים את ההבטחה וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי. הם נזכרים בה' ומבינים כמה הוא היה טוב ורחמן אליהם, וכמה סבלנות הייתה לו כלפיהם אפילו כשהם חטאו והתנהגו לא יפה. המילים לִבָּם הַזּוֹנֶה וכן עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת מתארות איך העיניים שלהם ראו דברים לא טובים והלב שלהם חמד ורצה אותם, וכך הם סטו מן הדרך והתרחקו מה'. המילה נִשְׁבַּרְתִּי מתארת את העצב הגדול של ה'. הוא כביכול היה עצוב ונשבר מזה שהם עזבו אותו. למרות שהם התרחקו, ה' המשיך לשלוח אליהם נביאים ולבקש מהם לחזור אליו, אבל הם פשוט סירבו.
כשהאנשים בגלות יבינו את כל זה, הם ירגישו בושה גדולה, כמו שכתוב וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם אֶל הָרָעוֹת. המילה וְנָקֹטּוּ מזכירה את המילה קטטה ומריבה. הם ממש יכעסו על עצמם, יתביישו ויתקוטטו עם עצמם בלב על כך שלא שמעו בקול ה'. הם יבינו שהמילה אֶל כאן פירושה בגלל או בעבור, ויכירו בכך שרק במו ידיהם ובגלל המעשים הלא טובים שלהם, קרו להם כל הדברים הקשים.