העונש על העבודה הזרה מתבטא בהרס מוחלט של מוקדי הפולחן, תוך יצירת קשר ישיר בין מקום החטא למקום הפורענות.
הנבואה פותחת בהכרזה וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. המילה וְנָשַׁמּוּ מבטאת חורבן ושממון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי המִזְבְּחוֹת היו מוקדי פולחן ציבוריים ששימשו את הרבים, ולכן עונש השממה עומד בניגוד מוחלט לאופי ההומה של המקום. המזבחות יעמדו בשיממונם משום שלא יהיה עוד מי שיבוא לדרוש אותם או להקטיר בהם קטורת [מלבי"ם, מצודת דוד].
לאחר מכן נאמר וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם. המילה חַמָּנֵיכֶם נגזרת מן המילה חמה, והפרשנים מסכימים כי מדובר בסמלים, פסלים או תבניות שנעשו לשם פולחן עבודת כוכבים ומזלות, ובפרט לעבודת השמש. צלמים אלו היו מוצבים על גגות הבתים כדי להיות חשופים לשמש [רש"י].
בסיום, מופיע תיאור העונש האנושי: וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם. החַלְלֵיכֶם הם פגרי בני ישראל שיוכו בחרב [מלבי"ם]. הם יפלו לפני הגִּלּוּלֵיכֶם, שהוא כינוי גנאי מבזה לעבודה זרה, המדמה את הפסלים המאוסים לגלל של צואה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. נפילת החללים דווקא לפני הפסלים נושאת משמעות של מידה כנגד מידה, שכן במקום שבו נעשה הרשע, שם בדיוק יתרחש העונש [מצודת דוד].