הנביא מצטווה להפנות את תשומת לבו הפיזית והנבואית אל הנוף הגיאוגרפי של הארץ, ולשאת את דבריו ישירות אל ההרים. הציווי שִׂים פָּנֶיךָ משמעו להחזיר את הפנים לכיוון ההרים [מצודת דוד], ולפנות אליהם בדיבור [ביאור שטיינזלץ].
באשר לסיבה שבגינה מופנית הנבואה דווקא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת רואה בהרים נקודות ציון בולטות המייצגות את ארץ ישראל כולה, כאשר הנבואה מכוונת אליהם ובעיקר אל המרחב הסובב אותם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המדגישים את ההקשר ההיסטורי והדתי של ההרים כאתרי פולחן מרכזיים. בני העם נהגו לעבוד עבודה זרה על ההרים הרמים, על הגבעות ותחת עצים רעננים. משום כך, הדיבור מופנה כביכול אל ההרים עצמם, מתוך כוונה לבשר על חורבנם של הבמות, המזבחות והפסלים שנבנו עליהם, וכן על הכחדתם של עובדי האלילים עצמם [רד"ק].
לצד ההסברים הגיאוגרפיים וההיסטוריים, קיימת גם זווית רוחנית שלפיה הפנייה אינה מופנית רק לעצמים החומריים. על פי תפיסה זו, לכל הר וגבעה בעולם ישנו שר רוחני הממונה עליהם מלמעלה, ודברי הנביא מכוונים למעשה אל אותם שרים עליונים [חומת אנך].