הפסוק מתאר את התגשמותו של הצדק האלוהי, כאשר העונש יתרחש במדויק במקומות שבהם נעשה החטא. חלליהם של החוטאים יושלכו ויהיו פזורים בתוך מתחמי העבודה הזרה וסביב המזבחות שלהם [ביאור שטיינזלץ]. כאשר הפורענות תכה במקום הרשע עצמו, יכירו כולם כי ה' הוא הנאמן לשלם גמול מדויק על מעשי האדם [מצודת דוד].
ההרוגים יהיו פזורים אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה, כלומר על גבי כל גבעה גבוהה [רד"ק, מצודת ציון], וכן בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים. הפרשנים מעירים כי המילה בְּכֹל נדרשת כאילו נכתבה עם אות החיבור ו' ("ובכל") כדי לחבר אותה לרצף המקומות [רד"ק, מלבי"ם].
הפולחן, ובעקבותיו גם העונש, התרחשו גם וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, מונח המציין עצים מלאי לחות ורטיבות [מצודת ציון], וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה. האֵלָה היא אילן סרק שאינו נותן פירות [מצודת ציון]. המילה עֲבֻתָּה, הנגזרת מהביטוי "עץ עבות" ונכתבת בדגש באות ת' [רד"ק, מנחת שי, מלבי"ם], מתארת עץ שופע שענפיו מרובים, מסובכים וקלועים זה בזה כעין גדיל [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. עצים סבוכים אלו לא קוצצו, שכן הם שימשו בעצמם כמוקדי פולחן מובהקים [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בתיאור מקומות אלו כמְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ. המילה מְקוֹם מופיעה כאן בצורת סמיכות [רד"ק]. הביטוי רֵיחַ נִיחֹחַ מתאר הקטרת קטורת שנועדה לעשות נחת רוח. השימוש בביטוי זה כאן נאמר על פי מחשבתם של עובדי העבודה הזרה, שהאמינו כי קורבנותיהם מעניקים סיפוק לאליליהם [מצודת דוד, מצודת ציון], אך בסופו של דבר, אותם מקומות הפכו לזירת מפלתם.