נבואת הזעם מופנית אל נופה הפיזי של ארץ ישראל, על הרכסים והעמקים שבה, תוך אזהרה מפני חורבן שנועד לעקור את עבודת האלילים שהתפשטה בהם. הפנייה נעשית בזוגות של מושגים טופוגרפיים המשלימים זה את זה.
תחילה הפנייה היא לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת. ההרים הם הגדולים והגבוהים, בעוד הגבעות הן רמות מוגבהות קטנות יותר המקיפות את ההרים [מלבי"ם, רש"י]. בהתאמה אליהם, הפנייה ממשיכה לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת. האֲפִיקִים הם ערוצי נחלים שבהם המים נגרים בשטף ובחוזקה, והם עוברים בין ההרים הרמים [מלבי"ם, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, הגֵּאָיוֹת הם העמקים הנמוכים המצויים בין הגבעות [מלבי"ם, מצודת ציון, רש"י]. לגבי המילה וְלַגֵּאָיוֹת, הפרשנים מעירים כי ישנו הבדל בין צורת הכתיב לצורת הקרי, אך המשמעות נותרת זהה לחלוטין, והשינוי מתבטא רק בהחלפת אות הנקבה ה"א באות יו"ד גלויה [רד"ק, מנחת שי].
ההכרזה על העונש פותחת במילים הִנְנִי אֲנִי. כפילות זו אינה מקרית, והיא באה להדגיש נחרצות ומוכנות מוחלטת לביצוע הפעולה [ביאור שטיינזלץ, מנחת שי]. העונש מתואר במילים מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב, כאשר הכוונה אינה רק לכלי הנשק עצמו או למלחמה, אלא לאנשי צבא מלומדי מלחמה שיבואו להחריב את הארץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תכלית החורבן מפורשת בסיום: וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם. ה"במות" הן מבנים גבוהים ומזבחות אבנים שהוקמו לשם עבודת אלילים, והן פזורות בכל אותם הרים וגבעות [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי מדובר במזבחות פרטיים שהקימו יחידים לעצמם [מלבי"ם].