גזר הדין האלוהי מקיף את העם כולו ואינו מותיר פתח מילוט. חומרת העונש מתבטאת בכך שכל אדם, בכל מקום שבו יבחר לשהות או להסתתר, יפגוש את גורלו בדרך אחרת, ללא יכולת להינצל.
המילה הָרָחוֹק מתייחסת לאלו המנסים להתרחק מן הסכנה. יש מפרשים כי מדובר באנשים המרחיקים עצמם מן המלחמה ובורחים לארצות הגויים כדי להימלט [רד"ק, מצודת דוד]. גישה אחרת מסבירה כי אלו האנשים הנמצאים במדבר, הרחק מזירת הקרב וממרכזי הערים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על אף ריחוקם מן האויב, הם לא ימצאו מקלט, אלא בַּדֶּבֶר יָמוּת.
לעומתם, וְהַקָּרוֹב אל זירת המלחמה ואל המקום שבו עומד האויב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או מי שמקריב את עצמו ויוצא להילחם [מצודת דוד], וכן מי שהאויבים יצליחו להשיג אותו במנוסתו [רד"ק], גורלו יהיה שבַּחֶרֶב יִפּוֹל.
הקבוצה השלישית מתוארת במילים וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר. אלו הם האנשים ששרדו את החרב והדבר [ביאור שטיינזלץ] ונותרו בתוך ירושלים או שאר הערים. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וְהַנָּצוּר נגזרת מהמילה מצור, כלומר אלו אנשים שנאספו אל העיר והאויב צר עליהם. פירוש נוסף מציע כי המילה נגזרת מהשורש נ.צ.ר, במשמעות של אדם השמור וכלוא בתוך חומות העיר מבלי יכולת לצאת [רד"ק]. גורלם של הנצורים יהיה שבָּרָעָב יָמוּת, בשל חוסר הלחם שייגרם בעקבות המצור הממושך [מצודת דוד].
הפסוק נחתם בהצהרה וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם. הפרשנים מסכימים כי באמצעות מגוון העונשים הללו, ה' ישלים וימצה את כל חרונו ורצונו להענישם. מיצוי העונש נועד להשיג מטרה כפולה: ראשית, לכלות את הכעס האלוהי על חטאיהם, ושנית, להביא את העם להכרה ברורה בהשגחת ה' ולהבנה שהחורבן הקשה בא עליהם כעונש ישיר על מעשיהם [מלבי"ם].