החורבן העתיד לבוא על העם יהיה מקיף ומוחלט, ויפגע בכל מקומות היישוב. מטרתו המרכזית של הרס זה אינה רק פגיעה פיזית בערים, אלא עקירה טוטאלית של מוקדי עבודה זרה, המזבחות והפסלים, עד להשמדתם המלאה.
הפרשנים מבארים את תיאורי ההרס השונים המופיעים בפסוק: המילים תֶּחֱרַבְנָה וכן יֶחֶרְבוּ מבטאות חורבן מוחלט [רד"ק, מצודת ציון], כאשר מבחינה דקדוקית האותיות יו"ד וחי"ת במילה יֶחֶרְבוּ מנוקדות בסגול [רד"ק, מנחת שי]. המילה תִּישָׁמְנָה משמעותה שממון. הפעולות המופנות כלפי כלי העבודה הזרה כוללות את וְנִשְׁבְּתוּ שעניינו ביטול וחדלון, וְנִגְדְּעוּ שמשמעותו כריתה, וכן וְנִמְחוּ המבטא המסה, השחתה ומחיקה של כל מעשיהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה לְמַעַן, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת הקשרה בפסוק. גישה אחת מפרשת מילה זו במשמעות של "באופן ש-" או "כדי ש-". כלומר, החורבן של הערים יהיה כה גדול ועוצמתי, באופן שיוביל בהכרח להרס ולשממון של המזבחות וכל יתר המעשים [מצודת דוד, מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות של "בגלל" או "בעבור", ולפיה העונש והחורבן באים לעולם דווקא בעטיו של חטא הבמות, המזבחות והגילולים [רד"ק].
מחלוקת פרשנית נוספת סובבת סביב הבנת המילה וְיֶאְשְׁמוּ (אשר האות אל"ף שבה מנוקדת בשווא [רד"ק, מנחת שי]). חלק מן הפרשנים מסבירים כי מילה זו נגזרת אף היא מלשון שממה ושיממון של המזבחות [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, פרשנים אחרים קושרים את המילה לשורש אשמה וחטא; לפי גישה זו, משמעות הפסוק היא שבעת החורבן אשמתם של ישראל תהיה ניכרת וגלויה [רש"י], ומתוך כך הם יגיעו להכרה ולהבנה כי הם אכן ראויים לעונש שבא עליהם בגלל חטאיהם [מלבי"ם].