למרות החורבן והעונשים הכבדים, תישאר שארית לעם ישראל. לא כולם יפלו בחרב, אלא יהיו כאלה שינצלו ויתפזרו ברחבי העולם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְהוֹתַרְתִּי נגזרת מהשורש נותר, ומשמעותה היא שה' ישאיר שארית מהעם שלא תושמד כולה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת את המילה מלשון "יתרון" ו"רווח" (כמו בביטוי "בכל עצב יהיה מותר"). לפי פירוש זה, ה' מפיק תועלת ורווח מהעונשים הללו, שכן דרכם נוצרת אותה קבוצת ניצולים [מלבי"ם].
המושג פְּלִיטֵי מתפרש כהימלטות והצלה [מצודת ציון]. ניצולים אלו יחיו בפזורה, כפי שעולה מהמילה בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם, שמשמעותה פיזור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, צורת המקור של מילה זו מופיעה עם האות יו"ד המציינת ריבוי, משום שצורת המקור משמשת כאן במבנה הדומה לשם עצם [רד"ק].
בתיאור הפיזור מופיעות שתי מילים נרדפות לכאורה: בַּגּוֹיִם ובָּאֲרָצוֹת. ההבחנה ביניהן מלמדת על תהליך הגלות, באופן עקבי לאורך ספר יחזקאל: הניצולים יגיעו תחילה אל הגויים, שהם העמים השכנים והקרובים, ומשם יפוצו הלאה אל הארצות, שהן המדינות הרחוקות יותר [מלבי"ם].