מלכים ב, פרק כ״ד, פסוק ד׳

השפעתו ההרסנית של חטא שפיכות הדמים של מנשה מלך יהודה חלחלה אל העם כולו וחרצה את גורל האומה. וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ הוא דמם של עבדי ה' ובראשם הנביא ישעיהו שהוכיח אותו על מעשיו. זלזולו של המלך בחיי אדם היווה דוגמה שלילית לתושבי העיר שלמדו ממנו והפכו לרוצחים בעצמם, ולכן נחשב מנשה כמי שגרם למציאות שבה וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי. בסופו של דבר וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ, משום שעל עוון חמור זה אין כפרה גם אם המלך עצמו עשה תשובה, ובייחוד משום שהעם סירב לשוב בתשובה והמשיך לדבוק בתרבות הרצח שהנחיל. סירובו של ה' לסלוח על חטאים מצטברים אלו חתם סופית את גורל ממלכת יהודה, ובימי יהויקים כבר לא הייתה לה כל תקנה.