השפעתם ההרסנית של חטאי מנהיג מחלחלת אל העם כולו ועלולה לחתום את גורל האומה ללא דרך חזרה. הפסוק מתמקד בחטא שפיכות הדמים של מנשה מלך יהודה. על המילים וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ מסבירים הפרשנים כי מנשה הרג את עבדי ה', ובתוכם את הנביא ישעיהו שהוכיח אותו על מעשיו [רלב"ג]. חטא זה התעצם עד כדי כך שנאמר עליו וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי. הסיבה לכך שמנשה נחשב כמי שמילא את העיר בדם היא שזלזולו בחיי אדם היווה דוגמה שלילית; העם כולו למד ממנו, וכך הפכו תושבי העיר לרוצחים בעצמם [מצודת דוד].
בסופו של דבר, נאמר וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ. סירובו של ה' לסלוח נובע מכך שאפילו אם מנשה עצמו עשה תשובה, על עוון חמור של שפיכות דמים אין כפרה [רלב"ג]. בנוסף, חוסר הסליחה נובע מכך שהעם לא חזר בתשובה יחד איתו, אלא המשיך לדבוק בדרכו המרושעת של מנשה ובתרבות הרצח שהנחיל [מצודת דוד]. כתוצאה מחטאים מצטברים אלו ומסירובו של ה' לסלוח עליהם, נחרץ גורלה של ממלכת יהודה, ובימי המלך יהויקים כבר לא הייתה לה כל תקנה [ביאור שטיינזלץ].