מול אימת המצור הבבלי, בוחר המלך הצעיר לוותר על כסאו ועל חירותו בניסיון להציל את חייו ואת עירו, מתוך השלמה עם עול האימפריה.
המילים וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין... עַל מֶלֶךְ בָּבֶל מתפרשות על ידי רוב הפרשנים כיציאה לשם כניעה והשלמה, ולא למטרת מלחמה. יהויכין יצא אל מלך בבל כדי למסור את עצמו לידיו ולעשות כרצונו, מתוך תקווה שהכנעתו תעורר את רחמי המלך והוא יחמול עליו [מצודת דוד, רלב"ג]. מבחינה לשונית, המילה עַל בפסוק משמעותה "אל" [ביאור שטיינזלץ], ויש להקפיד על מסורת קריאה זו, שכן בגרסאות דפוס ישנות ושגויות נכתב בטעות "אל מלך" [מנחת שי].
למרות תקוותו של יהויכין לשלום ולמרות נכונותו לקבל את עול בבל, מלך בבל סירב להשלים עמו והחליט להגלות אותו יחד עם פמלייתו, הכוללת את שָׂרָיו וְסָרִיסָיו, המפורשים כשריו וגיבוריו [רד"ק]. הסיבה לכך שוַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל והעבירו מן המלוכה, נבעה מחששו של נבוכדנצר שיהויכין ימרוד בו כפי שעשה אביו. על פי הפתגם הארמי "מכלב רע לא יוצא גור טוב", הסיק מלך בבל כי לא ניתן לסמוך על בנו של מורד, ולכן הגלה אותו והמליך את דודו תחתיו [רד"ק].
האירוע מתואר כמתרחש בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ, כלומר לשנות מלכותו של נבוכדנצר [מצודת דוד]. הפרשנים מתמודדים עם סתירה לכאורה לספר ירמיהו, שם נאמר שההגלייה התרחשה בשנת שבע. גישה אחת מסבירה כי מדובר בסוף השנה השביעית ובתחילתה של השנה השמינית, או לאחר שחלפו שבע שנים שלמות [רד"ק, רלב"ג], וכי הכתוב מונה כאן שנים חלקיות כשלמות [מצודת דוד]. גישה נוספת מיישבת את הפער בכך שהשנה השביעית המוזכרת בירמיהו אינה מתייחסת לשנות מלכותו של נבוכדנצר, אלא לשנה השביעית מאז הפעם הראשונה שבה כבש את יהויקים אביו, תאריך המקביל במדויק לשנת שמונה למלכות נבוכדנצר [מצודת דוד, רד"ק].