ממלכת יהודה מוצאת את עצמה תחת לחץ צבאי כבד מכמה חזיתות במקביל, כתוצאה ישירה של מרד פוליטי וגזרה אלוהית קדומה. התקפה זו התרחשה בעת שיהויקים מרד בבבל [מלבי"ם, אברבנאל], והיא היוותה מימוש של גזר דין שנחתם עוד בימי חטאי מנשה [מלבי"ם], וכן בעקבות מעשיו הרעים של יהויקים עצמו, שכן ה' לא רצה להאריך לו עוד את הזמן [רד"ק].
הכתוב מציין כי ה' שלח גְּדוּדֵי, כלומר חיילי צבא [מצודת ציון], של עמים שונים, ובראשם הכשדים, שהם צבא בבל [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי הפעולה האלוהית של וַיְשַׁלַּח ה' מתבטאת בכך שה' עורר ונתן בלבם של אותם עמים לבוא ולהילחם ביהודה [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, מבחינה מעשית, כל אותם צבאות באו למעשה בשליחותו ובהוראתו של נבוכדנצר מלך בבל [רד"ק, אברבנאל, חומת אנך]. גם אם לא התרחשה מלחמה גדולה ורציפה, עמי האזור הללו הטרידו ולחצו את ממלכת יהודה שוב ושוב [ביאור שטיינזלץ].
בפסוק מופיעה כפילות של הפועל: בתחילה נאמר וַיְשַׁלַּח ה', ולאחר מכן חוזר הכתוב ואומר וַיְשַׁלְּחֵם. גישה אחת מסבירה כי זוהי דרכו של המקרא, וכיוון שהמשפט התארך עם פירוט העמים השונים, הכתוב חוזר על הפועל כדי לחבר את הדברים ולהמשיך את הרצף [מצודת דוד, חומת אנך]. מנגד, יש המציעים חלוקה רעיונית, שלפיה וַיְשַׁלַּח ה' מתייחס לכשדים שבאו בגזרתו וברצונו הישיר של ה', ואילו וַיְשַׁלְּחֵם מתייחס לנבוכדנצר, שהוא זה ששלח את שאר העמים לאבד את יהודה [חומת אנך].
מטרת שליחת הגדודים הייתה להביא לאובדנו של יהויקים, בדיוק כפי שניבאו הנביאים. על פי מסורת חז"ל, מתקפה זו הובילה להגלייתו השנייה של יהויקים, אשר מת בדרך לגלות, ובכך התקיימה נבואתו של ירמיהו כי המלך ייקבר "קבורת חמור" ויושלך מחוץ לשערי ירושלים [אברבנאל].