הפסוק מפרט את הקבוצות השונות שהגלה נבוכדנצר מלך בבל, ככל הנראה מתוך מחשבה שאנשים אלו יביאו לו תועלת מעשית בארצו [ביאור שטיינזלץ].
בפתח הדברים, הכתוב מונה שִׁבְעַת אֲלָפִים מתוך אַנְשֵׁי הַחַיִל. נתון זה מעורר קושי, שכן בפסוקים הקודמים באותו פרק הוזכר מספר של עשרת אלפים גולים, ואילו בספר ירמיהו מוזכרים שלושת אלפים גולים בלבד. כדי ליישב סתירה זו, מסבירים הפרשנים כי עשרת אלפים הוא המספר הכולל של הגולים. מתוכם, שלושת אלפים היו משבט יהודה (כפי שמפורט בירמיהו), והפסוק שלנו משלים את המספר ומונה את שבעת אלפים הגולים הנותרים, שהיו משבט בנימין ושאר השבטים [רש"י, רלב"ג]. באשר להבדל בשנות ההגלייה בין הספרים, שנת שבע המופיעה בירמיהו מתייחסת לשבע שנות שעבוד מלאות לנבוכדנצר, כך שההגלייה התרחשה בפועל בשנת שמונה המופיעה כאן [רלב"ג].
נוסף על אנשי החיל, הפסוק מציין וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף. בעוד שישנה דעה במדרש כי אלף איש אלו כלולים בתוך עשרת אלפים הגולים שהוזכרו קודם לכן, הרי שעל פי פשוטו של מקרא, אין דרכו של הכתוב לכלול מספר ואז לפרט אותו ללא חידוש. לכן, אלף החרשים והמסגרים הם קבוצה נוספת ונפרדת [רד"ק].
בסיום הפסוק מופיע התיאור הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה. על פי הגישה הפשטנית, תיאור זה חוזר ומתייחס אך ורק לאנשי החיל שהוזכרו בתחילת הפסוק, ולא לחרש ולמסגר [מצודת דוד, חומת אנך]. מנגד, הגישה המדרשית מעלה תמיהה: כיצד ניתן לכנות גולים כפותים ההולכים בשלשלאות ברזל "גיבורים עושי מלחמה"? לפיכך, הפירוש הוא שמדובר בגבורה רוחנית. אלו היו אנשים שעשו את "מלחמתה של תורה". לאור זאת, המילים מקבלות משמעות סמלית: הֶחָרָשׁ הוא חכם שכאשר הוא מדבר כולם שותקים (מחרישים) כדי לשמוע את דבריו, והַמַּסְגֵּר הוא מורה הלכה שכולם יושבים לפניו ולומדים ממנו, והוא בעל הסמכות הבלעדית לפסוק, בבחינת פותח ואין סוגר, סוגר ואין פותח [רד"ק].