מדיניות ההגליה הבבלית לא כללה את גירוש כלל תושבי המדינה, אלא התמקדה בשכבות העליונות של העם. גלות ממוקדת זו נועדה לשבור את כוחה של ההנהגה המקומית ולמנוע מרידות עתידיות בשלטון, כך שבארץ לא נותרו אנשים זוּלַת – כלומר רק, אלא – השכבות החלשות ביותר, דלת העם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בין הגולים נמנו גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, שהם קציני הצבא [ביאור שטיינזלץ], וכן הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי מדובר באומנים, בעלי מלאכה ושוערי החומות הסוגרים את שערי העיר [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. הגלייתם נועדה למנוע מתושבי יהודה את היכולת להצטייד ולייצר כלי נשק [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, על פי מדרש חז"ל, תארים אלו מכוונים לחכמים גדולים בתורה: "חרש" משום שכאשר אחד מהם פותח בדברי תורה הכל שותקים ומחרישים, ו"מסגר" משום שכאשר הם סוגרים את הדיון, הכל יושבים לפניהם ולומדים ואין מי שיכול לפתוח ולחלוק עליהם [רש"י].
מספר הגולים בפסוק עומד על עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים (המילה נכתבת במקור "עשרה" ונקראת "עשרת" [מנחת שי, רד"ק]). הפרשנים מתמודדים עם הקושי ליישב מספר זה עם הנתונים המופיעים בהמשך הפרק (המונה שבעת אלפים איש) ועם התיאור בספר ירמיהו, שם מוזכרים שלושת אלפים ועשרים ושלושה גולים בלבד. גישה אחת מסבירה כי עשרת אלפים הוא מספר כולל: שבעת אלפים גולים היו משבט בנימין ושאר השבטים, ועליהם נוספו שלושת אלפים הגולים משבט יהודה המוזכרים בירמיהו. המספר עשרים ושלושה הושמט משום שמדובר במיעוט שלא נספר בחישוב המעוגל הכללי [רד"ק, מצודת דוד].
גישה שונה לחלוטין גורסת כי אין מדובר באותה גלות. בעוד שספר מלכים מתאר את הגלות הגדולה ביותר שהתרחשה בשנת שמונה לנבוכדנצר וכללה עשרת אלפים איש, ספר ירמיהו משלים את התמונה ומתאר גלויות אחרות, כמו גלות יהויקים שהתרחשה שנה קודם לכן וכללה מעט יותר משלושת אלפים איש, וכן גלויות מאוחרות יותר שאירעו סביב שנת החורבן ולאחריו [מלבי"ם].