חורבנה של ירושלים וגלות יהודה לא היו רק תוצאה של מהלכים מדיניים שגויים, אלא התגשמות של תוכנית אלוהית שנועדה להוציא לפועל גזר דין חתום. הכתוב קושר בין הזעם האלוהי על חטאי העם לבין החלטותיו הפוליטיות של המלך האחרון.
הסיבה המרכזית לחורבן טמונה במילים כִּי עַל אַף ה' הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה. זעמו וכעסו של ה' על ירושלים נבעו מחטאי העם ומעשיהם הרעים, שהביאו לכך שגזר הדין על הדור כבר נחתם [מלבי"ם, רלב"ג]. גם הפליטה שנותרה בירושלים שהתה בה תחת חרון אפו של ה' בשל עוונותיה [רד"ק]. כעס זה הגיע לממדים כה גדולים, עַד הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו, כלומר עד להחלטה לגרש את תושביהן לגלות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה הִשְׁלִכוֹ נמסרה במסורת המקראית בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, ובניקוד חיריק תחת האות ה"א [מנחת שי].
כדי להוציא את גזר הדין אל הפועל, הכתוב ממשיך ומתאר: וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין כאן שני אירועים מנותקים, אלא קשר הדוק של סיבה ותוצאה. ה' הוא זה שהעיר ונתן בלב צדקיהו את הרצון למרוד במלך בבל, תוך הישענות על סיוע ממצרים [ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה נועד לספק למלך בבל עילה ותירוץ לעלות על ירושלים ולהחריב אותה, ובכך להביא לגלות ישראל ולסילוקם מעל פני ה' כפי שנגזר מראש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. אלמלא אותו מרד, ירושלים לא הייתה נחרבת והעם לא היה גולה מעל אדמתו, בדיוק כפי שהזהיר ירמיהו הנביא את צדקיהו פעם אחר פעם [רלב"ג, אברבנאל].
את המהלך ההיסטורי והאלוהי הזה ניתן לראות גם מבעד למשמעות שמותיהם של מלכי יהודה האחרונים, המעידים על השתלשלות האירועים: יהואחז נאחז בדרכי החטא; בימי יהויקים ה' הקים וקיים את גזרתו; יהויכין הכין את הקרקע לגלות ולחורבן; ולבסוף, בימי צדקיהו, עשה ה' צדק ומשפט אמיתי בירושלים וביהודה כשהביא עליהם את העונש הראוי לחטאיהם [אברבנאל].