נבוכדנאצר מגלה את המלך יהויכין ואת פמלייתו, הכוללת את אם המלך, נשיו, סריסיו ומנהיגי העם, מירושלים לבבל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתמקדים בביאור הצירוף אֵילֵי הָאָרֶץ. המילה נכתבת במסורת הכתיב כ"אלי", אך נקראת אֵילֵי [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מכוון לשרים הגדולים, החשובים והחזקים שבעם [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה נגזרת מעניין של חוזק רב ועוצמה, בדומה לשימוש במילה "אל" בביטוי "יֶשׁ לְאֵל יָדִי" [מצודת ציון].
מבחינה היסטורית ורוחנית, שרים אלו מזוהים כחשובי השבטים יהודה ובנימין. מדובר באנשים צדיקים, אשר עליהם נאמרה נבואת הנחמה על "התאנים הטובות", כפי שכתוב: "כַּתְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה" [רש"י, רד"ק].
באשר למילה גּוֹלָה, משמעותה היא שהמלך הוליך אותם אל תוך הגלות. מילה זו משמשת כאן כשם עצם במשקל דקדוקי הדומה למילה "שואה" [רד"ק].