החורבן והסבל שפקדו את ממלכת יהודה לא היו תוצאה של נסיבות פוליטיות או עליונות צבאית של אומות זרות, אלא ביצוע ישיר של גזירה אלוהית. גורלה הטראגי של האומה קשור בקשר הדוק למשא היסטורי של חטאים, המיוחסים לתקופת שלטונו של המלך מנשה.
המילה אַךְ משמעותה אכן [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי עַל־פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה בא להדגיש כי כל הרעה ופלישות הגדודים הזרים לא נבעו מכך שהגויים גברו בעוצם ידם, אלא הכל קרה בהוראתו ובגזירתו של ה' [רש"י, מצודת דוד]. מטרת הגזירה הייתה לְהָסִיר, כלומר לסלק את בני יהודה מעל פניו [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק תולה את סיבת העונש בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה, נתון המעורר שאלה עקרונית בדבר הצדק האלוהי: האם ייתכן שדור מאוחר ייענש על חטאיו של מלך שחי דורות לפניו?
כדי ליישב זאת, גישה אחת מסבירה כי הגזירה הקשה להחריב את ירושלים אכן נחתמה על ידי ה' ביד נביאיו עוד קודם לכן, בימי מנשה. אלמלא חטאיו העצומים של מנשה, ה' היה סולח לחוטאים שקמו אחריו. זכותו של יאשיהו המלך אומנם עיכבה את העונש והאריכה את אף ה', אך רשעותו של המלך הנוכחי, יהויקים, גרמה לכך שה' לא רצה להמתין יותר, והגזירה הקדומה יצאה אל הפועל [רד"ק, אברבנאל בשם המפרשים].
לעומת זאת, גישה אחרת פותרת את הקושי בכך שהיא ממקדת את האשמה בדור החורבן עצמו. לפי תפיסה זו, העם לא נענש על חטאיו ההיסטוריים של מנשה, אלא משום שהמשיך לאחוז בדרכיו הרעות. אף על פי שמנשה חזר בתשובה בסוף ימיו, בני יהודה לא שבו עמו, אלא המשיכו לעבוד עבודה זרה ולשפוך דם נקי כפי שלימד אותם. לפיכך, המילים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מלמדות שהעם עשה בדיוק את אותם המעשים שעשה מנשה, והם נענשו על השחתתם העכשווית והמתמשכת [אברבנאל, מצודת דוד].