למרות ניצחון צבאי קודם, דוד אינו סומך על הצלחתו או על ניסיונו, ופונה לבקש את הדרכת ה' פעם נוספת. פנייה חוזרת זו, וַיִּשְׁאַל עוֹד דָּוִיד בֵּאלֹהִים, מדגישה את ענוותנותו הרבה [חומת אנך]. לפנייה זו הייתה גם משמעות רוחנית עמוקה, שכן מידת הדין קטרגה לפני ה' ושאלה מדוע נלקחה המלוכה משאול על כך שלא המתין לשמואל, ואילו דוד נותר על כנו. בתגובה, החליט ה' לנסות את דוד ולבדוק את ציותו והמתנתו באמצעות ההוראה הצבאית הבאה, ניסיון שבו דוד אכן עמד בהצלחה [רש"י, חומת אנך].
ההנחיה האלוהית, לֹא תַעֲלֶה אַחֲרֵיהֶם, מורה לדוד שלא לתקוף את הפלשתים חזיתית פנים אל פנים, ולא ללכת בדרך הישירה שבה פעל במערכה הקודמת [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תחת זאת, הציווי הוא הָסֵב מֵעֲלֵיהֶם – ללכת בדרך עוקפת, להקיף את מחנה האויב ולהגיע אליהם מהצד או מאחור [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם].
נקודת המארב שנקבעה היא מִמּוּל הַבְּכָאִים. הפרשנים מסבירים כי הַבְּכָאִים הם סוג של צמחייה, ויש המזהים אותם ספציפית עם עצי תות [רד"ק, מצודת ציון]. ההגעה אל מול העצים או השיחים נועדה לשמש כהסוואה, כך שהפלשתים לא ירגישו בהתקרבות הצבא [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, רעש הצעידה של החיילים ייבלע בקול תנועת צמרות העצים, וכך האויב לא יחשוד ולא יישמר מפניהם עד לרגע ההתקפה [רלב"ג].