במנוסתם החפוזה משדה הקרב, נטשו הפלשתים מאחור את חפצי הפולחן שהביאו עמם למערכה [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק משתמש במילה אֱלֹהֵיהֶם כדי לתאר את אותם חפצים, בשונה מהתיאור המקביל בספר שמואל שם הם מכונים "עצביהם". שינוי זה בא להדגיש כי לא היה מדובר בקמעות בלבד, אלא באלוהויות של ממש שעבדו להם [מלבי"ם].
בתגובה למציאת הפסילים, וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ. דוד ציווה להשמיד את העבודה הזרה באש, כפי שמורה התורה [ביאור שטיינזלץ]. ציון השריפה בספר דברי הימים מיישב סתירה לכאורה מול הכתוב בספר שמואל, שם נאמר "וישאם דוד". בעוד שניתן היה לטעות ולחשוב שדוד לקח את הפסילים עמו לירושלים כשלל, התיאור כאן מבהיר כי משמעות המילה "וישאם" היא מלשון עשן המתנשא מעלה, כלומר העלאתם באש ושריפתם המוחלטת [מלבי"ם].