התבססות שלטון דוד על פני האומה כולה מהווה נקודת מפנה במאזן הכוחות האזורי, וגוררת תגובה צבאית מיידית מצד הפלשתים. בשבע השנים שבהן מלך דוד בחברון בלבד, הפלשתים לא התערבו. הם הניחו שהוא משמש כשר או נציב מקומי, ואף שמחו על כך שהוא מהווה יריב לבית שאול, מתוך תקווה שהסכסוך הפנימי ישרת אותם [רש"י, חומת אנך]. אך ברגע ששמעו כִּי־נִמְשַׁח דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, הם הבינו כי הוא מסכן את ההגמוניה שלהם על עם ישראל, שלטון שנמשך עוד מימי שמשון [רש"י].
בעקבות זאת התגייסו הפלשתים במלוא כוחם, וַיַּעֲלוּ כָל־פְּלִשְׁתִּים, משום שהכירו היטב את גבורתו של דוד וידעו שיזדקקו לכוח רב כדי להתמודד מולו [מצודת דוד]. מטרת עלייתם הייתה לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִיד, כלומר לחפש את נפשו, להילחם בו ולעקור אותו ממלכותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי מאחר שדוד היה בעבר בעל בריתם ולחם עבור אכיש מלך גת, הם באו לדרוש ולבחון האם ייכנע למרותם גם עתה כמלך [מלבי"ם].
כאשר דוד שמע על התקדמותם, וַיֵּצֵא לִפְנֵיהֶם, כלומר הוא יצא לקראתם כדי להילחם [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מתייחסים להבדל בין תיאור זה לבין הפסוק המקביל בספר שמואל, שם נאמר שדוד "וירד אל המצודה", ומסבירים כי אין כאן סתירה, שכן דוד יצא וירד אל מצודה שהייתה סמוכה למקום חנייתם של הפלשתים [רלב"ג]. יש המרחיבים ומסבירים כי כוונתו של דוד הייתה להקדים את הפלשתים ולתקוף אותם בשטחם, ולכן ירד למצודה במדבר מעון הסמוכה לגבולם כדי למנוע מהם להתפשט בארץ ישראל. אולם הפלשתים הקדימו אותו והספיקו להתפרס בעמק רפאים הסמוך לירושלים [מלבי"ם].