חזון עתידי מובהק מציג מהפך במעמדם של ישראל בעולם, מעם נרדף ושפל בגלותו לאבן שואבת רוחנית ומעשית עבור אומות העולם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ההבטחה מכוונת לימות המשיח, שכן מציאות כה רוממה לא התקיימה בשיבת ציון מגלות בבל [שד"ל].
הנביא פונה אל עם ישראל ומבטיח: הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא, עמים זרים ורחוקים שמעולם לא הכרת, אתה עתיד לזמן אליך והם יסורו למשמעתך ויבואו לשרתך [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. בד בבד, וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ, אותן אומות שלא ידעו את שמעך ימהרו בהתלהבות, מלשון ריצה ורדיפה [מצודת ציון], כדי להתאסף סביבך.
הפרשנים מציעים רבדים שונים לאופי הקריאה והריצה של הגויים. [מלבי"ם] מחלק בין הפעולות: הקריאה לגויים היא קריאה אל האמונה ואל ה', ואילו הריצה של הגויים מבטאת את קבלתם מרצון את מרותם ומשמעתם של ישראל. לעומתו, [שטיינזלץ] מסביר כי האומות ירוצו אל ישראל במטרה לקבל מהם תורה וחכמה. מנגד, [אהבת יהונתן] מזהה כאן התפתחות המעידה על מעלתם העצומה של ישראל לעתיד לבוא; בעוד שדוד המלך נדרש לשלוח ולקרוא לאומות כדי שיבואו אליו, ישראל יזכו לכך שהגויים ירוצו אליהם מעצמם ומיוזמתם כדי להתגייר ולעבוד יחד מאהבה וביראה, ובכך יתהפך מצבם השפל והמבוזה מימי הגלות.
הסיבה המרכזית לתנועה עולמית זו מוסברת בהמשך: לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. נהירת האומות לא תנבע מכוחה הצבאי או הפיזי של האומה, אלא אך ורק בזכות ה' השוכן בקרבה [מצודת דוד]. הגויים ישמעו על הניסים והנפלאות שעשה ה' לישראל, ויימלאו ביראה שתניע אותם לעבודתם [רד"ק, צאינה וראינה]. התואר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מבטא את העובדה שה' נקרא בשם זה על סמך קדושתם של ישראל [מלבי"ם].
כל זאת יתרחש כִּי פֵאֲרָךְ – מילה הנגזרת משורש פאר ויופי, ומופיעה כאן במבנה דקדוקי נדיר [אבן עזרא, מצודת ציון]. משמעותה היא שה' הוא זה שהעניק לישראל את הפאר, ההדר והיופי, כדי להשרות את שכינתו בתוכם, וזהו מקור המשיכה של אומות העולם [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ, צאינה וראינה].