הבטחת הגאולה מוצגת כחוויה של התרוממות רוח עמוקה, המשנה לא רק את מצבו של האדם אלא גם את פני המציאות כולה. התגשמות ההבטחה מותנית בחזרה בתשובה ובמעשים טובים, שבעקבותיהם יימחו עוונות העבר והעולם כולו יאיר פנים לגולים השבים [מלבי"ם, צאינה וראינה].
הפרשנים מסכימים כי המילים בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ מתייחסות ליציאה מן הגלות, כאשר יש המרחיבים זאת ליציאה מכל מצוקה ובעיה [ביאור שטיינזלץ]. המילה תּוּבָלוּן משמעה הבאה, ליווי ונשיאה של הגולים חזרה אל ארץ ישראל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. אופן החזרה שנוי בפרשנות: יש הסבורים כי מדובר בהובלה פיזית על גבי סוסים ופרדים, וישנה מחלוקת אם הנבואה כוונה לשיבת ציון ההיסטורית מגלות בבל, לגאולה העתידית, או לשתי הגלויות גם יחד [אבן עזרא]. מנגד, יש המדגישים את ההבדל המהותי בין הגאולה העתידית לבין חזרת היהודים מגלות בבל; בעוד שהשיבה מבבל לוותה בבכי ובהתנגדות מדינית, הגאולה העתידית תתאפיין בשלום מוחלט וללא כל עיכוב [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק מתואר כיצד הטבע משתתף בחגיגה. המילה יִפְצְחוּ מתארת פתיחת פה והרמת קול בשירה, והביטוי יִמְחֲאוּ־כָף משמעו הכאת כף אל כף מתוך שמחה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת תגובת הטבע:
ברובד הפסיכולוגי והפיוטי, מדובר במליצה המבטאת את תחושתם הפנימית של השבים. הליכתם תהיה כה שלווה ושמחה, עד שיידמה להם כי כל העולם חוגג עמם וכל מה שיפגשו בדרכם נראה כאילו הוא שמח בשמחתם [מצודת דוד, שד"ל].
ברובד המעשי והחקלאי, שירת ההרים מתפרשת כנתינת פרי וצמחייה בשפע, שתגרום ליושבי הארץ לשמוח [רש"י], והעולם כולו יהפוך למקום מתוקן וטוב יותר שבו הטבע משלים עם האדם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ברובד האלגורי, איתני הטבע משמשים כסמל למציאות האנושית והפוליטית: ההרים והגבעות מייצגים את המנהיגים והגדולים, בעוד שעצי השדה מסמלים את אומות העולם, אשר כולם יחד ישמחו בגאולת ישראל [רד"ק].