לאחר שהתורה עסקה בדיני טומאת היולדת, היא משלבת את מצוות ברית המילה. למרות שמצווה זו כבר ניתנה לאברהם אבינו בספר בראשית, התורה חוזרת עליה כאן לאחר מתן תורה כדי ללמד הלכות חדשות. הסיבה המרכזית לחזרה זו היא להורות שמצוות המילה בזמנה דוחה את השבת. לולא נכתב הציווי מחדש, ניתן היה לחשוב שאיסור חילול שבת, שעונשו מוות, גובר על המילה, שכן האבות קיימו את המילה לפני שקיבלו את חומרת השבת [אור החיים, רלב"ג, ברטנורא, רד"צ הופמן]. בנוסף, סמיכות הפסוקים קושרת מבחינה זמנית בין תום שבעת ימי טומאת היולדת לבין יום המילה [אור החיים, רד"צ הופמן].
הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות לשאלה מדוע נקבעה המילה דווקא ליום השמיני:
הגישה הפיזית: במהלך ההיריון התינוק ניזון מדם במעי אמו. נדרשים שבעה ימים כדי שדם זה יתעכל ויתנקה לחלוטין, ורק ביום השמיני התינוק נחשב טהור וראוי להיכנס בברית קודש [ספורנו, שד"ל]. בנוסף, בימיו הראשונים התינוק חלש, וההמתנה נועדה להעניק לו זמן להתחזק פיזית כדי שיוכל לעמוד בהליך [אור החיים, חתם סופר, תורה תמימה, אם למקרא].
הגישה החברתית-משפחתית: בשבעת הימים הראשונים ללידת זכר האם טמאה בטומאת נידה, ההורים אסורים זה לזה ושרויים בעצבות. התורה קבעה את המילה ליום השמיני, שבו האם כבר טובלת ונטהרת, כדי שהאב והאם יוכלו לשמוח יחד בסעודת המצווה [שד"ל, חזקוני, בכור שור, הדר זקנים, תורה תמימה].
הגישה הרוחנית: התינוק חייב לעבור בחייו שבת אחת לפני שייכנס בברית. השבת משפיעה עליו "נפש חיונית" ומחזקת את כוחותיו הרוחניים, בדומה להלכה הקובעת שקרבן בהמה מתקבל לרצון רק מהיום השמיני והלאה [אור החיים, הדר זקנים, רש"ר הירש].
המילה וּבַיּוֹם מלמדת מספר הלכות יסודיות: ראשית, המילה חייבת להיעשות ביום ולא בלילה [אבן עזרא, תורה תמימה, מלבי"ם]. תוספת האות וי"ו במילה וּבַיּוֹם באה לרבות שגם מילה שנדחתה מסיבות שונות (למשל ליום התשיעי, העשירי או מעבר לכך) חייבת להתקיים בשעות היום בלבד [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו].
המילה יִמּוֹל נכתבה בבניין נפעל, והיא מצביעה על כך שהחובה לבצע את המילה מוטלת בראש ובראשונה על האב ולא על האם [תורה תמימה, אבן עזרא, רד"צ הופמן].
סביב עצם פעולת המילה, עולה הדיון הפילוסופי המפורסם בין טורנוסרופוס לרבי עקיבא: אם ה' חפץ במילה, מדוע התינוק אינו נולד מהול? רבי עקיבא משיב שהמצוות ניתנו לישראל כדי לצרף ולזכך אותם. כשם שחיטה דורשת עיבוד אנושי כדי להפוך ללחם, כך האדם נדרש להשלים ולתקן את גופו. המילה מסירה את הערלה, המייצגת את הרע והטומאה שדבקו באנושות בעקבות חטא אדם הראשון, ובכך היא מטהרת את הנפש [אור החיים, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
הצירוף בְּשַׂר עָרְלָתוֹ מעורר קושי לשוני מסוים, שכן על פי התחביר הרגיל היה ראוי לכתוב "ערלת בשרו" [אבן עזרא, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הפרשנים מסבירים ששינוי זה בא ללמד הלכה מחודשת: אם יש נגע צרעת (בהרת) על עור הערלה, מצוות המילה דוחה את האיסור החמור לקוץ בהרת, ומותר לחתוך את הערלה יחד עם הנגע שעליה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
המילה עָרְלָתוֹ מדגישה שהמילה דוחה את השבת אך ורק במקרה של ערלה ודאית, אך לא במקרי ספק, כגון תינוק שנולד בין השמשות, אנדרוגינוס, או תינוק שנולד מהול שצריך רק להטיף ממנו דם ברית [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו].
מבחינה סמלית, הצירוף יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ רומז לשלושת חלקי המצווה: יִמּוֹל רומז לחיתוך הערלה, בְּשַׂר רומז לפריעה (חשיפת הבשר), ועָרְלָתוֹ רומזת למציצה (הוצאת הדם המעורב בטומאת הערלה) [אור החיים]. בנוסף, הניסוח מצביע על כך שיהודי, בעצם מהותו הפנימית, נחשב נימול בלבבו, ורק בשרו החיצוני נושא ערלה שיש להסירה, בניגוד לגוי שמהותו הפנימית היא ערלה [חתם סופר, פרדס יוסף].