פסוק זה חותם את תהליך טהרתה של היולדת, ומתאר את הבאת הקרבנות, הכפרה וההיטהרות הסופית המאפשרת לה לשוב אל הקודש.
והקריבו לפני ה'
אף על פי שהיולדת מביאה שני קרבנות (עולה וחטאת), הפועל מופיע בלשון יחיד. הפרשנים מציעים לכך שתי גישות מרכזיות: הגישה הפשטנית מסבירה כי המילה מתייחסת למושג הכללי "קרבן", הכולל בתוכו את בעלי החיים יחד כפעולת הקרבה אחת ללא פירוט [שד"ל, חזקוני, אבן עזרא]. מנגד, הגישה ההלכתית רואה בלשון היחיד רמז לכך שרק אחד משני הקרבנות מעכב את הטהרה. כלומר, די בהקרבת קרבן אחד כדי להתיר לאישה לאכול בבשר קודש, והפרשנים מסכימים כי קרבן זה הוא החטאת, שכן בו תלויה הכפרה [רש"י, אור החיים, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים].
וכפר עליה
הצורך בכפרה עבור אישה שילדה עורר דיון נרחב בקרב המפרשים, שהרי לידה אינה חטא. הגישה המרכזית, המבוססת על דברי חז"ל, מסבירה כי מתוך צער צירי הלידה, האישה נשבעת בליבה שלא תזדקק עוד לבעלה. מכיוון שהיא משועבדת לבעלה ושבועתה אינה ראויה להתקיים, התורה דורשת ממנה קרבן כדי לכפר על מחשבה או אמירה פזיזה זו [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, צאינה וראינה, חנוכת התורה].
גישה היסטורית-רוחנית קושרת את הקרבן לחטאה של חוה אמנו. לולא חטא עץ הדעת, הלידה הייתה טבעית ונטולת כאב, כעץ המוציא פירות. הקרבנות באים לכפר על שורש הקלקול הקדמון, שכלל חטא במחשבה ובמעשה [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
לצד גישות אלו, יש המפרשים את המושג כפרה לא כמירוק חטא, אלא כ"כופר נפש" – קרבן הודאה לה' הרופא כל בשר, על שהציל אותה מסכנת הלידה וריפא את גופה [רמב"ן, הטור הארוך]. אחרים מסבירים שהמילה אינה מציינת חטא כלל, אלא משמעותה כיסוי והעלמה של מצב הטומאה, בדומה לטהרת הזב, המאפשר לה לשוב אל המקדש [רד"צ הופמן].
וטהרה ממקור דמיה
המילה וטהרה מדגישה כי עד רגע הבאת הקרבן, האישה עדיין נחשבה טמאה בכל הנוגע לאכילת קדשים וכניסה למקדש [רש"י, רשב"ם, גור אריה, ביאור יש"ר].
הביטוי ממקור דמיה מבחין בין הדם עצמו לבין המקור, שהוא המקום בגוף שממנו נובעים הדמים. הטהרה היא מן המקור עצמו, שכן לעיתים האישה נחשבת טמאת לידה גם אם לא ראתה דם כלל [מלבי"ם, צפנת פענח, דעת זקנים, פענח רזא, נתינה לגר]. מתוך המילה ברבים דמיה, לומדים חז"ל כי ישנם מספר סוגי דמים וצבעים שונים המטמאים את האישה [תורה תמימה]. בנוסף, יש שרואים במילים אלו ברכה להחלמה פיזית, שהאישה תתרפא לחלוטין ומקורה יעמוד מלזוב, שכן איבוד הדם מחליש את גופה [העמק דבר, רמב"ן].
זאת תורת היולדת
מילים אלו מהוות סיכום להלכות היולדת. המילה תורת באה ללמד על כלל אחיד: תורה אחת לכל היולדות. מכאן נלמד שאישה שילדה מספר ולדות בתוך ימי טהרתה, מביאה קרבן אחד בלבד על כולם. כמו כן, הדין חל גם על אישה שאינה שפויה בדעתה, שבעלה מביא את הקרבן עבורה [תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר].
חלק מהפרשנים תמהים מדוע סיכום זה נכתב כאן, מיד לאחר פירוט קרבן היולדת העשירה, ולא בסוף הפרשייה, לאחר תיאור קרבן היולדת הענייה המופיע בפסוק הבא. ההסבר לכך הוא שהתורה מבקשת להדגיש כי זהו הקרבן האידיאלי והמחייב, וה' חפץ שתהיה לישראל פרנסה ברווח כדי שיוכלו להביא את קרבן העשיר. הקרבן המופחת של הענייה הוא בבחינת חריג הבא להקל על מי שאין ידה משגת [פרדס יוסף, ברכת אשר על התורה].
לזכר או לנקבה
השימוש במילת הברירה או במקום בו היה מתבקש לכתוב "לזכר ולנקבה", בא לרבות מקרי ספק. התורה מלמדת שגם אישה שהפילה נפל שצורתו אינה ברורה או שמינו מסופק, עדיין נחשבת יולדת וחייבת להביא קרבן זה [תורה תמימה, מלבי"ם].