מילים וסגנון דיבור אינם רק אמצעי תקשורת, אלא כלי בעל כוח הרסני היכול להפוך למלכודת עבור האדם עצמו. דרכו של הכסיל מאופיינת בכך שכל תקשורת עמו נגררת למחלוקת ולנזק אישי.
הפרשנים מסכימים כי שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב משמעו שהכסיל אינו מסוגל לדבר בנחת ובשלווה. דבריו נאמרים תמיד בלשון של תגרה, הרמת קול וקנטור [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. לעיתים הדבר קורה אפילו ללא כוונת זדון, אלא פשוט מתוך טיפשותו וסגנון דיבורו הפגום [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת כי הכסיל נוטה להתערב ולהכניס את עצמו אל תוך מריבות של אנשים אחרים [עמנואל הרומי]. מנגד, יש המזהים כאן רובד אמוני עמוק יותר, לפיו הכסיל, בניגוד לאוויל שרק מהסס ומסתפק, מורד במכוון בה' ומשתמש בשפתיו כדי לריב ולהתווכח נגד ההשגחה העליונה [מלבי"ם].
כתוצאה מהתנהלות זו, וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא. המילה לְמַהֲלֻמוֹת מוסברת כהכאות חזקות, שוברות ופוצעות [רלב"ג, מצודת ציון, עמנואל הרומי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכסיל במו פיו קורא ומזמין לעצמו ייסורים ופגיעות פיזיות, שכן בגלל אמרותיו המקוממות אנשים יקומו להכותו.
לצד הפירוש הפיזי של המכות, קיימות הבחנות נוספות לגבי אופי ההסתבכות של הכסיל. יש המפרשים זאת על רקע משפטי: כאשר הכסיל מגיע לבית הדין, דברי הריב שלו משמשים כעדים נגדו ומפלילים אותו. כאשר הדיינים מחייבים אותו בדין, הוא צועק ומכריז ברבים שקיבל "מהלומות" ושהוא נשפט שלא בצדק [אלשיך]. בנוסף, קיימת הבחנה בין "שפתיים" ל"פה". בעוד שהשפתיים מבטאות את הדיבור החיצוני והשטחי שמתחיל את הריב, הפה מייצג דיבור פנימי ועמוק יותר. כאשר הכסיל משתמש בפיו כדי להעמיק את טענותיו נגד חוקי החכמה, הריב מסלים עד כדי הכאות ומהלומות של ממש [מלבי"ם].