אדם חסר ידע אינו מונע מתוך רצון כן ללמוד ולהעמיק, אלא מתוך דחף להשמיע את קולו, לספק את יצריו או להשיג תוצאות מהירות. מניעיו של האדם ביחס לרכישת חכמה אמיתית עומדים בניגוד לצורך השטחי בביטוי עצמי.
הפרשנים מגדירים את הכְּסִיל כאדם שנלוז מחוקי החכמה מפני תאוותיו, בניגוד למי שרק מסתפק ושואל שאלות [מלבי"ם]. אדם כזה אינו חפץ בִּתְבוּנָה, כלומר אינו מעוניין להוסיף ולהעמיק בידע שכבר נמצא ברשותו [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכסיל אינו מחפש חכמה כשהוא מדבר, אלא מטרתו היא כִּי אִם־בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ – הבעת עצמו, חשיפת מחשבותיו וגילוי מה שעל לבו בלבד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הלב הוא איבר נסתר שמתגלה החוצה באמצעות הדיבור, ומאחר שהכסיל מונע מדחף פנימי אוטומטי לשתף את כל מי שסביבו, מה שהוא חושף בסופו של דבר הוא את סכלותו שלו [אבן עזרא, אמרי דעת].
גישה נוספת רואה בפסוק תיאור של התפארות ויוהרה. גם אם הכסיל מראה עניין מסוים בחכמה, הרי זה רק כדי להשמיע לרבים את מעט הידע שבידו ולהתגאות בו [מצודת דוד, אמרי דעת]. הוא עשוי להפגין רצון ללמוד רק ברגעים שבהם חוסר דעתו נחשף והוא מעוניין להיראות חכם, אך מיד לאחר מכן לא ישקיע כל מאמץ בלימוד אמיתי [רלב"ג]. מעבר לכך, הכסיל מעדיף ללכת אחר נטיות לבו ותאוותיו, אפילו אם הוא מבין בשכלו שמעשיו אינם ראויים [מלבי"ם].
מזווית שונה, יש המפרשים את הפסוק על אדם שדווקא משתוקק ללמוד תורה, כגון מי שעזב את עולם החומר ורוצה לשוב ללמוד, או אדם שבא להתגייר. אלא שגם הוא נוהג ככסיל כאשר הוא מחפש קיצורי דרך. הוא מבקש לבלוע את כל החומר בבת אחת ועל רגל אחת מתוך התלהבות פתאומית, ואינו מוכן לעבור את התהליך ההדרגתי והעמוק הנדרש כדי להגיע לתבונה אמיתית [אלשיך].