כוחו של הדיבור האנושי הוא עצום, ומכיל בתוכו את היכולת הקיצונית לבנות או להחריב, בעולם הפיזי ובעולם הרוחני כאחד. המילה בְּיַד בפסוק משמעותה מקום או רשות, כלומר בכוחה ובשליטתה של הלשון [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן מתייחס להשפעה הכפולה של הדיבור. במישור המעשי, מילים יכולות להציל אדם ממוות או לחרוץ את דינו להריגה [עמנואל הרומי]. במישור הרוחני, דיבור חיובי כמו לימוד תורה, תפילה והדרכת אחרים לדרך טובה מביא לחיים נצחיים, בעוד שדיבור שלילי כמו לשון הרע, רכילות ושקרים מביא למוות ולעונש [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. יש המציינים כי המילה מוות הוקדמה למילה חיים משום שפעמים רבות השתיקה יפה לאדם יותר מהדיבור, וטבעה של הלשון נוטה בקלות רבה יותר לחטאים חמורים [אלשיך].
רובד נוסף בפירוש לוקח את המושג "לשון" לעולמות השכל והנפש. הלשון מסמלת את יכולת ההיקש והתבונה האנושית, אשר באמצעותה האדם מבחין בין אמת לשקר. שימוש נכון בשכל ובתבונה מוביל לאמונה בה' ולחיים, ואילו כפירה מובילה למוות רוחני [מלבי"ם]. יכולת זו מבטאת את ההתאמה המיוחדת שבין החומר הגופני לבין הנפש השכלית [אמרי דעת].
לגבי חציו השני של הפסוק, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאדם שאוהב לדבר ולהרבות במילים, בהכרח יישא בתוצאות של דיבורו, בין אם הן טובות ובין אם הן רעות, בדיוק כפי שאדם אוכל את התבואה שזרע. מי שאוהב את לשונו, שומר עליה, מכוון אותה נכונה ומרגיל אותה לדברי תורה, יזכה ליהנות משכר מעשיו בעולם הזה ובעולם הבא [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. לעומת זאת, מי שאינו שם רסן לפיו ידון לעונשים בעולם הזה, כדוגמת מחלת הצרעת, וכן לעונשים בעולם הנשמות [אלשיך, עמנואל הרומי]. מנקודת מבט שכלית, מי שאוהב את התבונה "יאכל פריה" באופן תמידי ולעולם לא ישבע, משום שהחכמה היא חסרת גבולות ותמיד ניתן להפיק ממנה תובנות חדשות [מלבי"ם].