משלי, פרק י״ח, פסוק י״ג

השיח האנושי דורש הקשבה והבנה עמוקה, והפזיזות להגיב מתוך הנחה מוקדמת מובילה לכישלון ולמבוכה. אדם הממהר לענות לדברי חברו עוד לפני שירד לסוף דעתו, מפגין חוסר חכמה ומביא על עצמו חרפה.

הפרשנים מסכימים כי המילים בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אינן מתייחסות רק לשמיעה הפיזית של המילים, אלא להבנה מעמיקה של דברי השואל וכוונתו. מי שקופץ להשיב מתוך השערה שהוא כבר יודע מה עתיד חברו לומר [ביאור שטיינזלץ], או בטרם שמע את כל צדדי הספק של השואל [מלבי"ם], יגלה עד מהרה כי תשובתו אינה כהוגן ואינה עניינית.

ישנה אבחנה לשונית חשובה במילה מֵשִׁ֣יב. פעולה זו אינה סתם מענה, אלא תגובה שבאה לסתור ולהפריך את דברי החבר [מלבי"ם]. לכן, הקפיצה לסתור דברים שטרם הובנו כראוי היא אִוֶּלֶת הִיא־לוֹ וּכְלִמָּה. האיוולת מתבטאת בכך שהתשובה תהיה שגויה, מסופקת או מנותקת מההקשר, והכלימה תגיע כאשר השואל או האנשים הסובבים יבחינו בכך ויביישו את המשיב הפזיז [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. במקום להשיג כבוד על ידי מתן תשובה ברורה וחכמה, הוא משיג בושה [מלבי"ם].

מבט נוסף על הפסוק מציב אותו בהקשר חברתי של פערי מעמדות. לעיתים אדם עשיר ונכבד קוטע את דבריו של אדם עני, ועונה לו בתוך דבריו מתוך זלזול. על כך בא הפסוק לנחם את העני ולהבהיר כי התנהגות זו אינה מעידה על פחיתותו של הרש, אלא להפך, היא חושפת את חוסר הנימוס של העשיר ומביאה עליו עצמו בושה וחרפה [אלשיך].