שאיפתו של האדם לשלמות מוסרית מתבטאת הן בבחירת סביבתו החברתית והן בזיכוך עולמו הפנימי. המילה עקש מתארת דבר עקום ומעוות, והיא ההפך מתמימות ויושר [מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בהרחקת גורמים שליליים מהסביבה החברתית. לפי קו מחשבה זה, לבב עקש מתייחס לאדם בעל מידות מושחתות, וכוונת המשורר היא להרחיק אדם כזה מסביבתו, לא לקלוט אותו במחיצתו ולא להתחבר עמו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. בהתאמה, ההכרזה רע לא אדע מתפרשת כהבטחה שלא להתיידד או להתקרב לאיש רע [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. חיזוק לגישה זו מובא בטענה כי לא ייתכן שהאדם אינו יודע כלל מהו מעשה רע, שהרי הנטייה לרע טבועה באדם מנעוריו, ולכן ההתנערות כאן חייבת להיות מאנשים רעים ולא מעצם ידיעת הרע [אבן עזרא].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את הפסוק כעוסק בטהרת הנפש פנימה. לפי פירוש זה, המשורר מצהיר כי לא יאהב ולא יכיר במעשים רעים [רש"י, שטיינזלץ]. יש שלוקחים רעיון זה צעד קדימה ומתארים מצב של זיכוך מוחלט, שבו לאדם אין אפילו נטייה מחשבתית אל הרע. בניגוד לאנשים הנאלצים לנהל מלחמה פנימית מתמדת מול יצרם כדי לשוב אל הטוב, המשורר מעיד על עצמו שטבעו נוטה כה חזק אל היושר, עד שהוא כלל אינו מבין מהו רע, בדומה למצבו של האדם הראשון קודם החטא [מלבי"ם].
על רקע השאיפה לטהרה פנימית מוחלטת זו, עולה תהייה פילוסופית הנוגעת לבחירה החופשית: אם האדם יבקש מה' להסיר ממנו לחלוטין כל לבב עקש עד למצב שבו רע לא אדע, כיצד יוכל לזכות בשכר על מעשיו הטובים? הרי קבלת שכר על קיום התורה והמצוות מותנית בקיומו של יצר רע המנגד לאדם, שאותו עליו להכריע מתוך מודעות ובחירה [אלשיך].