הפסוק מציג דחייה מוחלטת של שקר ומרמה, הן מהסביבה האנושית הקרובה והן ממחיצתו של ה׳.
תחילה הפסוק מתייחס לעֹשֵׂה רְמִיָּה, כלומר אדם הפועל במרמה [אבן עזרא, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי משמעו שהדובר מסרב להעניק לאנשי מרמה תפקיד, מינוי או מקום בשולחנו [רד"ק, אבן עזרא]. גישה מחמירה יותר גורסת כי אפילו אם אדם רמאי ייקלע לבית במקרה, הוא יגורש מיד ולא יורשה לנוח בו [אלשיך]. מנגד, יש המציעים כי אין צורך בגירוש פעיל, שכן עצם טבעו של הבית, המנוהל באמת ובצדק, מנוגד לאופיו של הרמאי ודוחה אותו באופן טבעי, כך שאין חשש שהוא יצליח להעמיד פני צדיק ולהישאר שם [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק קיימת החמרה ביחס לדֹּבֵר שְׁקָרִים. המילה יִכּוֹן מפורשת במשמעות של יעמוד או יתבסס [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בעוד שאיש המרמה אינו מורשה "לשבת" ולהשתקע בבית, הרי שאת השקרן הדובר אינו מוכן אפילו לראות, והוא לא יורשה כלל לעמוד לנגד עיניו [רד"ק, אלשיך].
חכמי התלמוד מרחיבים את משמעות הפסוק ומעתיקים אותו מההנהגה האנושית אל ההנהגה האלוהית. הפסוק משמש כמקור מרכזי לכך שכת השקרנים היא אחת מארבע כיתות שאינן זכאיות לקבל את פני השכינה [תורה תמימה]. הרחקה מוחלטת זו של השקר מסביבתו של ה׳ באה לידי ביטוי בכך שה׳ ציווה על רוח שקר לצאת ממחיצתו. דרישה זו לאמת מוחלטת בעולמות העליונים כה חמורה, עד שרבי עקיבא השתמש בפסוק זה כדי להזהיר את החכמים שנכנסו ל"פרדס" הסודות הרוחניים: הוא התרה בהם שלא יקראו בטעות "מים מים" כאשר יראו אבני שיש טהור שקופות, שכן אפילו אמירה שקרית שנובעת מטעות תמימה בראייה אינה יכולה להתקיים לנגד עיניו של ה׳ [תורה תמימה].