מזמור זה מקפל בתוכו עמדה נפשית עמוקה של מנהיג ומאמין, המבטא את מחויבותו להנהגה ראויה לצד קבלה מוחלטת של ההשגחה האלוהית. הפתיחה במילים לְדָוִד מִזְמוֹר אינה מקרית; הפיכת הסדר המקובל, שבו שמו של דוד מקדים את המילה מזמור, מעידה על כך שדוד עשה הכנות רוחניות ומעשיות כדי שתשרה עליו רוח הקודש, ולא המתין שההשראה תבוא אליו מעצמה [אלשיך].
באשר למשמעות הצירוף חֶסֶד וּמִשְׁפָּט, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, המבוססת על דברי חז"ל, מפרשת זאת כהתייחסות לאופן שבו ה' נוהג עם האדם. לפי גישה זו, דוד מצהיר כי הוא מקבל בשמחה כל גזרה אלוהית. כאשר ה' גומל עמו חסד וטובה הוא משבח ומברך, וכאשר ה' מביא עליו משפט, ייסורים ומידת הדין, הוא אינו מהרהר אחר המידות אלא ממשיך לשורר ולברך על האמת [רש"י, מצודת דוד, תורה תמימה]. יתרה מכך, המשפט והייסורים נתפסים כהשגחה חיובית שנועדה לכפר על חטאים ולטהר את האדם [מלבי"ם], ולכן דוד מודה עליהם בשמחה גלויה כאילו היו מידת הרחמים עצמה שנעשה בה נס [חומת אנך].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את הפסוק כהצהרת כוונות של דוד לגבי אופן הנהגתו כמלך בשר ודם. לפי פירוש זה, דוד משורר על החסד והמשפט שהוא עצמו עושה עם עם ישראל. הוא מתגאה בכך שאינו מולך כעריץ המדכא את עניי הארץ לתועלתו האישית, אלא כשליט הדן ביושר וברחמים. בהקשר זה, המילים לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה מבטאות את תודתו העמוקה לאל על שהמליך אותו, עזר לו, והכין את לבו להנהיג את העם בצדקה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. יש הסבורים כי פירוש זה משתלב בטבעיות רבה יותר עם המשכו של המזמור [מאירי].
את המעבר בין המילים אָשִׁירָה לבין אֲזַמֵּרָה מסבירים דרך ההבדל המהותי שבין שני סוגי השבחים. בעוד שהשירה כוללת בתוכה מגוון רחב של עניינים ויכולה לעסוק גם בענייני חול ובהנהגותיו האישיות של האדם, הזמר הוא מדרגה עליונה ומקודשת יותר המיוחדת אך ורק לה'. לכן, דוד מקדים את השירה הכללית, אך חותם בהקדשת הזמר המעולה לה' לבדו [מלבי"ם].