הנהגתו המוסרית של מלך צדיק וסדרי השלטון שלו עומדים במרכזו של ביאור זה, המציג דחייה מוחלטת של בעלי מידות רעות הפוגעים בחברה ובעצמם. המלך מצהיר כי ירחיק מעליו אנשים המשחיתים את סביבתם בדיבורם, וכן את אלו הנגועים בגאווה ובתאווה.
תחילה מתייחס הפסוק לחוטאים בדיבור: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ. הפרשנים מסכימים כי האות יו"ד במילה מְלָשְׁנִי היא תוספת בלבד, ומשמעות המילה היא פשוט "מלשין" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. הכתוב מתאר תרחיש שבו אדם ניגש בחשאי אל המלך כדי לספר לשון הרע על חברו, במטרה להביא להענשתו ולהריגתו [רד"ק, אלשיך]. בניגוד לדרך המקובלת אצל בני אדם שעשויים לקבל את דברי הרכילות, המלך מסרב להעניש את זה שהלשינו עליו. תחת זאת, הוא מצהיר: אוֹתוֹ אַצְמִית – את המלשין עצמו אכרית, אשמיד וארחיק מלפניי [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד, מאירי]. הסיבה לכך היא שהמלך מתייחס למלשין כשקרן; גם אם דבריו נכונים, הוא חוטא בכך שהוא מעיד עדות יחיד ללא עדים נוספים כנדרש במשפט [רד"ק]. חז"ל לומדים מפסוק זה את חומרת העוון, וקובעים כי העונש על סיפור לשון הרע הוא נגעים וצרעת הבאים על האדם לחלוטין ולצמיתות [תורה תמימה].
לאחר מכן, עובר הכתוב לתאר אנשים בעלי מידות מושחתות: גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב. גְּבַהּ עֵינַיִם הוא אדם בעל גאווה וגסות רוח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], שעיניו רמות ונישאות להסתכל ולחמוד את תאוות העולם [רד"ק, מאירי, אלשיך]. וּרְחַב לֵבָב מתאר אדם חמדן ותאוותן, שמרחיב את מקום תאוותיו בליבו, חושב על תענוגיו ורץ להשיג את כל מה שעיניו רואות [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. העין והלב פועלים יחד כשני הסרסורים המביאים את האדם לידי חטא [מאירי]. אל מול גישה זו, מציג אבן עזרא דעה חריגה ולפיה רְחַב לֵבָב עשוי לתאר אדם חכם מאוד, שהמלך מתקשה להכרית את רכילותו משום שהוא שומר על עצמו בעורמתו, אך מיד הוא מציין שהפירוש המקובל והקרוב יותר לאמת הוא הפירוש השלילי.
על אדם המושחת במידות אלו מצהיר המלך: אֹתוֹ לֹא אוּכָל. כלומר, איני מסוגל לסבול אותו, לשאת אותו או אפילו לראותו [רוב הפרשנים]. ההרחקה נועדה למנוע מצב שבו אדם כזה יהפוך לחברו של המלך, שמא ילמד ממעשיו הרעים [רש"י].
רובד נוסף מתגלה מתוך כתיב המילה אֹתוֹ בחלקו השני של הפסוק. בניגוד למופע הראשון של המילה בפסוק שנכתב בכתיב מלא ("אותו"), כאן המילה חסרה את האות וי"ו ונכתבת "אתו" [מנחת שי]. בעקבות חסרון זה, קוראים חז"ל את המילה כ"אִתּוֹ", ומייחסים את האמירה לה' עצמו. ה' מעיד על אדם גאוותן שאין הוא יכול לסבול את נוכחותו, ומצהיר: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" [תורה תמימה, מנחת שי].