מלך צדיק מרחיק מסביבתו אנשים בעלי מידות רעות, ובראשם אדם שהוא מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ, כלומר מלשין הניגש אליו בחשאי כדי לספר לשון הרע על חברו. במקום לקבל את הרכילות, המלך מתייחס למלשין כשקרן ומצהיר אוֹתוֹ אַצְמִית, אכרית וארחיק את המלשין עצמו מלפניי. בנוסף, המלך ממאן לקרב אליו אדם שהוא גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב, אדם גאוותן שעיניו חומדות את תאוות העולם וליבו חמדן ורץ להשיגן, גם אם מדובר באדם חכם וערמומי. על אדם מושחת כזה אומר המלך אֹתוֹ לֹא אוּכָל, איני מסוגל לסבול את נוכחותו שמא אלמד ממעשיו. מאחר שמילה זו נכתבה בכתיב חסר, חז"ל קוראים אותה כ"אִתּוֹ" ומסבירים שאף ה' מעיד על הגאוותן שאין הוא יכול לדור עמו יחד בעולם.
תהלים, פרק ק״א, פסוק ה׳
(מלושני) [מְלׇשְׁנִ֬י] בַסֵּ֨תֶר ׀ רֵעֵהוּ֮ אוֹת֢וֹ אַ֫צְמִ֥ית גְּֽבַהּ־עֵ֭ינַיִם וּרְחַ֣ב לֵבָ֑ב אֹ֝ת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.