תהלים, פרק ק״א, פסוק ד׳

שאיפתו של האדם לשלמות מוסרית מתבטאת בהחלטתו כי לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי, כלומר התרחקות מכל אדם בעל מידות מושחתות ומכל דבר עקום ומעוות. כחלק מהרחקת גורמים שליליים מסביבתו הוא מצהיר רָע לֹא אֵדָע, כהבטחה שלא להתיידד או להתקרב לאיש רע. במקביל להרחקה החברתית, הצהרה זו מכוונת גם לטהרת הנפש פנימה, אל מצב שבו האדם אינו אוהב מעשים רעים ואין לו כל נטייה מחשבתית אליהם. במדרגה של זיכוך מוחלט, טבעו של האדם נוטה ליושר עד שהוא אינו מבין כלל מהו רע. עם זאת, אם האדם יבקש מה' להגיע לטהרה כה קיצונית ייווצר קושי, שכן קבלת שכר על מעשים טובים מותנית בקיומו של יצר רע שהאדם מתמודד מולו מתוך בחירה חופשית.