מידותיו של ה' נידונות במונחים של מרחב אינסופי, כאשר גובהם של גרמי השמים משמש כמדד לעוצמת החסד ולקיום ההבטחות לעמו.
המילים כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ מבטאות כי חסדו של ה' מקיף את הכל ומתנשא מעלה [ביאור שטיינזלץ], והוא גדול ורב יותר מערך גבהותם של השמים [אבן עזרא, מצודת דוד]. הפרשנים עומדים על כך שבמזמור מקביל (תהלים נז) נאמר "עד שמים חסדך", ואילו כאן נאמר "מעל שמים". על פי הפשט, שני הביטויים נאמרו בדרך של הפלגה כדי לתאר חסד עצום המגיע עד לקצה גבול האפשר [מאירי]. עם זאת, יש המסבירים כי המזמור המקביל נאמר על דוד עצמו, בעוד שכאן ההתייחסות היא לישועת ישראל ולגאולה העתידית. הוצאת עם ישראל מהגלות והשבתו לארצו בכבוד גדול על ידי אומות העולם, היא חסד עצום ומופלג הראוי לתואר "מעל שמים" [רד"ק, מאירי]. ברובד הדרש, ההבדל בין הפסוקים מלמד על כוונת האדם בעבודת ה': חסד שהוא "מעל שמים" שמור לעושים לשמה, ואילו חסד שהוא "עד שמים" ניתן לעושים שלא לשמה [רש"י, מאירי]. מנקודת מבט נוספת, גובהו של החסד מעל השמים מסמל את הימצאותו מעבר לגבולם של שרי מעלה, במקום שבו מתחילה הרוחניות המוחלטת, אם כי בזמן הגלות הארוכה מידות אלו נראות רחוקות מישראל [אלשיך].
בהמשך, המילים וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ מתייחסות לאמיתות הבטחתו של ה' ולשמירת בריתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], המגיעות עד למקום הגבוה ביותר שעין האדם יכולה לראות [אבן עזרא]. הפרשנים מבחינים בין מידת החסד, שעליה נאמר "מעל", לבין מידת האמת, שעליה נאמר רק "עד". מידת האמת מייצגת את קו היושר ואת קיום ההבטחה כפי שהיא, ללא תוספת. ה' הבטיח לגאול את ישראל, ועצם קיום ההבטחה הוא בגדר אמת. לעומת זאת, מידת החסד אינה מוגבלת לראוי ולמובטח בלבד, ולכן היא חורגת ועולה "מעל שמים". הגאולה הבסיסית היא אמת שתתקיים בכל מקרה, אך הפאר, הכבוד והישועה הגדולה שיתלוו אליה אם ישראל יהיו זכאים לכך, הם בגדר חסד מופלג [רד"ק, מאירי].