המשורר פונה אל כלי הנגינה שלו בקריאה פיוטית ונלהבת, ומזרז אותם להצטרף אליו לשירת הלל מוקדמת לבורא. במקום להמתין לבוא היום באופן טבעי, ניכרת כאן השתוקקות פעילה להקדים את הבוקר, המכונה שָּׁחַר [מצודת ציון], ולהתחיל אותו במוזיקה ובהודיה לה'. האות ה"א במילה הַנֵּבֶל משמשת כה"א הקריאה, כפנייה ישירה אל הכלי [רד"ק].
הקריאה עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר מנוסחת בדרך של משל ומליצה, כאילו הכלים מסוגלים להתעורר בכוחות עצמם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. המשורר מבקש מכלי הנגינה להתעורר, כדי שבאמצעות נגינתם בראשית הבוקר הוא יוכל לעורר את היום החדש [ביאור שטיינזלץ].
באשר למערכת היחסים בין המשורר, הכלים והבוקר, עולות מן המקורות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשורר קורא לכלים להתעורר בדיוק בזמן שבו הוא עצמו מעיר אותם משנתם, כדי לזמר לה' בכל בוקר [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא].
לעומת זאת, מתוך המילים אָעִירָה שָּׁחַר עולה תמונה ייחודית המבדילה את דוד המלך משאר המלכים. בעוד שמלכים רגילים ישנים עד שהבוקר מעיר אותם, דוד מעיד על עצמו שהוא זה שמעורר את השחר, שכן הוא מקדים וקם כבר בחצות הלילה [רש"י]. התעוררות זו בחצות מקבלת ממד פלאי על פי מסורת חז"ל, לפיה כינור היה תלוי למעלה מראשותיו של דוד; בהגיע חצות הלילה הייתה רוח צפונית מנשבת בו, והכינור היה מנגן מאליו ומעורר את המלך [רש"י, מאירי].
על גבי מסורת זו נבנית קומה פרשנית נוספת, המזהה בפסוק פנייה רוחנית עמוקה לה'. דוד מבקש מה' שלא ימתין עד שלבו יהיה מוכן והוא יתחיל בעצמו את עבודת הבורא, אלא שה' ייזום את ההתעוררות. ה' הוא שגורם לרוח לנשב ולעורר את הכלים, ורק לאחר מכן, בזכות אותה התעוררות אלוהית ראשונית, דוד ממשיך ומעורר את השחר [אלשיך].