המשורר מצהיר בפסוק זה על אמונתו האיתנה ועל נכונותו המלאה להלל את ה'. המילה אֱלֹהִים משמשת כאן כקריאה ופנייה ישירה אל הבורא [רד"ק, מצודת דוד].
לגבי משמעות הביטוי נָכוֹן לִבִּי, הפרשנים מציגים שני כיוונים עיקריים. הכיוון הראשון מתמקד באמונה וביטחון: הלב נאמן לה' [רש"י] ומאמין בו [מצודת דוד]. ביטחון זה בא לידי ביטוי מיוחד דווקא על רקע קשיי הגלות; למרות השנים הרבות שעברו, שעלולות להביא לייאוש, לבו של המשורר נותר בריא, בטוח וסמוך שהגאולה אכן תבוא [רד"ק, מאירי]. הכיוון השני מסביר את הביטוי כהכנה לשירה: הלב מוכן ומזומן לשורר לה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], מתוך טהרה וקדושה [אלשיך].
מתוך הכנה וביטחון אלו, נובעת השירה הכפולה: אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה. פעולות אלו משלימות זו את זו, כאשר השירה נעשית בפה, ואילו הזמר מבוצע באמצעות כלי נגינה [רד"ק].
סיום הפסוק, אַף כְּבוֹדִי, זוכה למגוון פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "כבוד" משמעותה הנפש, שכן היא מהווה את כבודו של הגוף החומרי. לפי גישה זו, לא רק הלב והגוף משתתפים בהלל, אלא גם הנפש מצטרפת לשירה בדרכה הרוחנית, באמצעות מחשבות שכליות [רד"ק, מצודת דוד], או שהיא שותפה לביטחון המוחלט בבוא הגאולה [מאירי, אבן עזרא].
פירושים אחרים לוקחים את המושג למשמעויות שונות: יש המפרשים זאת על כבודו האישי של המשורר, אשר מצהיר כי למרות מעמדו הרם הוא אינו נמנע מלשיר לה', ואינו שומר את הכבוד לעצמו. לחלופין, עצם השירה לה' היא היא כבודו האמיתי [רש"י]. מנגד, ישנה גישה הרואה בביטוי רמז לשכינה עצמה; כאשר האדם מכין את לבו ומתחיל לשורר בקדושה, השכינה מצטרפת אליו ומזמרת עמו יחד [אלשיך].