רשעתם של אויבי הצדק אינה תמיד גלויה לעין, אלא מתבצעת במחשכים ובאמצעות מתקפות פתע בוגדניות. ברמה הפשטנית, הפסוק מתאר מארב מתוכנן היטב. הרשעים יִדְרְכוּן את קשתם, פעולה הדורשת הפעלת כוח והנחת הרגל על הקשת כדי למתוח אותה [רש"י]. הם כּוֹנְנוּ, כלומר מייצבים ומכוונים היטב [ביאור שטיינזלץ], את חִצָּם עַל־יֶתֶר, שהוא חבל או מיתר הקשת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרתם היא לִירוֹת ולהשליך את החצים [מצודת ציון, רש"י] בְּמוֹ־אֹפֶל, בתוך החושך ובסתר [רד"ק, מצודת ציון, מאירי], כדי לפגוע באנשים שהם יִשְׁרֵי־לֵב ונקיים מעוון [רד"ק, מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בתיאור המלחמתי משל לפגיעתה הרעה של לשון הרע ולרכילות. הקשת מסמלת את הלשון, והחצים הם דברי הדיבה הנאמרים בחשאי ובבגידה [רש"י, מאירי]. מבחינה היסטורית, הפרשנים מקשרים זאת לדואג האדומי ולמלשינים שהטילו איבה בין דוד לשאול המלך. באותו הקשר, היִשְׁרֵי־לֵב שנפגעו מאותם חצי עלילה הם דוד עצמו וכהני העיר נוב שנהרגו בעקבות ההלשנה [רש"י, מצודת דוד].
רובד היסטורי נוסף עולה מתוך מדרשי חז"ל, המייחסים את הפסוק לתקופת המצור של סנחריב מלך אשור על ירושלים. על פי פירוש זה, הרשעים הם שבנא וסיעתו, אשר בגדו במלך חזקיהו. הם השתמשו בחץ וקשת כפשוטם, כאשר קשרו איגרת כניעה לחץ וירו אותו מבעד לחלון אל מחנה האויב, במטרה לשבור את היִשְׁרֵי־לֵב שבאותו דור, הלוא הם חזקיהו המלך והנביא ישעיהו [תורה תמימה, רד"ק].
מעבר למשמעות הפיזית או המילולית, יש המפרשים את הקשת והחץ כמשל פילוסופי להנחות יסוד שקריות המובילות למסקנות הרסניות שנועדו לפגוע בנפש [אלשיך].
באשר לתוצאת המארב, מתגלעת מחלוקת בין הפרשנים: בעוד שיש מי שסבור כי הרשעים מצליחים להוציא לפועל את זממם, לארוב לישרים ולהכותם [מלבי"ם], פרשנים אחרים מדגישים כי דווקא משום שהירייה נעשית באפלה, החצים מחטיאים את מטרתם האמיתית. מזימותיהם של הרשעים אינן מועילות, שכן ישרי הלב חוסים בה׳ וניצלים [רד"ק, אלשיך].